פרק 1: ההסדר הקיים ביחס לשיקום מניעתי
נושא האלימות המינית, וביתר דיוק, משקל תפקידה של מערכת המשפט הפלילית בניהול, חקירה והעמדה לדין של עברייני מין, הפך לדיון השנוי במחלוקת בעיקר בעשורים האחרונים. דיון זה מתנהל הן בתחום הציבורי והן בתחום המשפטי ובהרבה מקרים, הוא מעורר את דעת הקהל לגבי אופי הענישה הצודק. אחת הסיבות העיקריות לכך היא האתגר שמציבה האלימות המינית למערכת המשפט הפלילית בכלל, ולמשטרה בפרט, בעניין מניעת הישנות הפשע. במילים אחרות, עבריינות מינית הינה התנהגות מינית הנובעת מסטייה פסיכולוגית-רפואית הקיימת באדם, כך שגם לאחר ריצת העונש הנדרש, ישנה הסתברות גבוהה מאוד כי הפשע יחזור על עצמו. כתוצאה מכך, בשנים האחרונות מתפתחת גישה אשר מטילה על המדינה את חובת ההגנה על הציבור גם לאחר שרוצה העונש.[1] לשם כך, נחקק חוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין, התשס"ו – 2006.
חוק ההגנה קובע כי "מטרתו של חוק זה להגן על הציבור מפני ביצוע עבירות מין חוזרות על ידי עברייני מין, באמצעות הערכת מסוכנות בשלבים השונים של ההליך המשפטי ותוכנית פיקוח ומעקב."[2] כלומר, נדרשת הערכת מסוכנותם של עברייני המין דרך המרכז לבריאות הנפש ובהתאם לכך הוצאת צווי פיקוח מפני פגיעות חוזרות ומעקב אחר התנהגותם בחזרה לקהילה.
