הבעיה עימה מתמודדת משטרת ישראל בנוגע לפלסטינים אזרחי ישראל היא חוסר אמון וחשדנות הדדיים, שמובילים לעוינות ולחוסר שיתוף פעולה בין המיעוט הפלסטיני לבין המשטרה. הפלסטינים אזרחי ישראל הם פרטים, אשר נותרו בגבולות החדשים של מדינת ישראל לאחר סיום מלחמת העצמאות הישראלית. מכיוון שנחשבו לאויבים ובגלל מדיניות ישראל כלפיהם, המשטרה היתה ועדיין עודנה אחת מהזרועות לפיקוח על אזרחים פלסטינים בישראל. כמו כן, גם הממשל הצבאי שהוחל על האזרחים הפלסטינים משנת 1949 ונמשך עד 1966, הותיר את חותמו על היחסים בין אזרחים אלה לכוחות הביטחון בכלל ולמשטרה בפרט וכונן יחסי תלות ופטרנליזם.
בעיה נוספת עימה מתמודדת משטרת ישראל בהקשר למגזר הערבי היא שיעור גבוה של פשיעה ביחס לשיעורה היחסי באוכלוסיה. על פי דו״ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, בשנת 2009, 41% מכלל החשודים בתיקי רצח, 36% בתיקי ניסיון רצח, 36% מהחשודים בתיקי שוד, היו ערבים. זאת למרות ששיעורם באוכלוסיה עומד על פחות מ-20%.[1]
בגלל שמסורתית והיסטורית, המשטרה האוסטרלית שימשה כזרוע לדיכוי אבוריג׳ינים והתנגדותם לקולוניאליזם הלבן ולאחר מכן גם לביצוע מדיניות מפלה נגדם מצד השלטונות, גם כיום, כאשר האבוריג׳ינים הם אזרחים אוסטרליים שווי זכויות, ישנו חוסר אמון בסיסי של קהילה זו במשטרה. חוסר האמון הוא הדדי וגם המשטרה האוסטרלית רואה באבוריג׳ינים יריבים. כמו כן, ישנה מדיניות של אפלייה כלפיי אוכלוסיה זו מצד המשטרה והמערכת המשפטיתֿ. השוטרים פועלים על בסיס אמונות קדומות וסטריאוטיפים כלפי האבוריג׳ינים ונוהגים בהם כחשודים מיידיים – מה שיוצר תגובה עויינת מצד האבוריג׳ינים כלפי המשטרה, שבאה לידי ביטוי בשימוש בשפה פוגענית, התנגדות למעצר ועוד.
