סרטו של אלי כהן, וסרט ההמשך של הסרט המוכר שהפך לנכס צאן ברזל לזהות ישראלית – 'הקיץ של אביה'. הסרט מתקיים בכפר נוער "אודים" בשנת 1953, שם חיים ילדים – חלקם נולדו בארץ ונקראים בסרט 'צברים' וחלקם ילדים ניצולי שואה שעלו מן התופת באירופה, כאשר רובם יתומים. בסרט מתקיימות מספר עלילות/סיפורים אישיים במקביל, וכל העלילות ממחישות את הקושי של הנקלטים – הילדים ניצולי השואה, למצוא את מקומם בחברה הישראלית, ולשכוח את עברם בשואה, בנוסף מציגים גם את הקושי של הילדים 'הצברים' אל מול ניצולי השואה.
הסרט מביא את סיפורם של ניצולי השואה ומסלול החניכה שהם עוברים על מנת להיות "ישראלים" שיהיו ראויים בעיני "הצברים" הילדים ואנשי ההוראה. הסרט מראה בקווים ברורים את הדימוי השלילי של ניצולי השואה שהיה בקרב הילדים שנולדו בארץ וגם בקרב המבוגרים, ואת הקושי של הניצולים לאמץ זהות חדשה שמנותקת באופן אלים מן הזהות הישנה שאבדה בשואה. המתבגרים מוצאים מפלט תחת עץ הדומים, המקום היחיד שבו הם חשים בטוחים ויכולים למצוא מעט שקט.
בסרט זה אגע במספר סצנות נבחרות אשר מבטאות את הקושי של הניצולים והרצון שלהם לאמץ זהות או למצוא את הזהות שאבדה, הן ע"י התנהגויות מסוימות והן ע"י המפגש הבין אישי בינם לבין 'הצברים'.
גיבורת הסרט: אביה שנולדה בארץ ישראל לאמא ניצולת שואה, שכנראה סובלת מפוסט טראומה, והיא מוצגת כמעורערת בנפשה .
