התרבות הציונית, בתחילת דרכה, הרחיקה עת עצמה, אידיאולוגית, מתרבותו של היהודי הגלותי. חשיבותה של האקטיביות וההצלחה היו סימן ההיכר של הצינות, ואבן הדרך של הקמת המדינה.
כל המאפיניים של היהודי הגלותי, כפי שנתפסו בעיני הציונים, היו פסולים לדעתם ואירועי השואה רק הגיברו וחיזקו את דעתם בכל הקשור ליהודי הגולה כאנשים חלשים, פאסיביים שאינן שולטים על גורלם.
העדות המכרעת לכך שהנושא של יחס הישראלים, אלו שלא עברו את השואה, כלפי ניצולי השואה שעלו ארצה הינו רגיש, מסועף ומורכב היא שורה ארוכה של סרטי תעודה (בעיקר החל משנות ה- 80), סרטים עלילתיים, ספרות רבת גוונים, הצגות ועוד. כל אלו, לא רק שמצביעים על רגישותו ומורכבותו של הנושא, אלא גם מראים לנו את השינוי שעברה החברה הישראלית ביחסה כלפי הניצולים.
הכרונולוגיה של גישות ויחס כלפי הניצולים, ע"פ רוב המחקרים, מראה כי החל משנות ה-60 (לאחר משפט אייכמן) החל היחס של הישראלים שלא עברו את השואה כלפי הניצולים להתרכך, וניתן לראות תהליך הדרגתי של מעבר מבוז וביקורת לאמפתיה והזדהות (פורת, 2011).
משנות ה-90, ע"פ רוב המחקרים בתחום, הגיעה החברה הישראלית לשלב מלא של השלמה ביחסיה כלפי יהודי אירופה הניצולים, ועד שנות ה-2000 אין לאף אחד ספק כי הניצולים ובני משפחותיהם מהווים חלק בלתי נפרד מן החברה הישראלית (יבלונקה, 1994).
את התהליך המדובר ניתן לראות גם באופן הייצוג של ניצולי השואה בסרטים העלילתיים בעיקר, לדוגמא הסרט המוכר -הקיץ של אביה, 1988, בבימויו של אלי כהן. סרט ישראלי מבוסס על ספר מאת גילה אלמגור.
מטרת הסרט להציג את המפגש בין ניצולי השואה לבין מדינת ישראל, בדגש על הישוב הקולט בשנת 1951. ייצוג הניצולים בעלי מאפיינים של הקולנוע בשנות ה- 80.
גיבורת הסרט היא אביה, ילדה בת 10, והיא חייה בצל של אמה – הניה, ניצולת שואה, ככל הנראה הייתה פרטיזנית, תשושת הנפש. העלילה מתקיימת בפתח תקווה.
