ההיסטוריה של הקולנוע עשירה בדוגמאות של סרטים העוסקים ביחסים שבין הדמויות לסביבתן, המילה סביבה מיוחסת כאן לא רק במשמעותה הליטרלית של אלמנטים פיזיים או מיקום גיאוגרפי מסוים, אלא גם כוללת התייחסות אל התרבות, על כלל מאפייניה הצורניים והמופשטים, כגון: כתב, צבע, צליל, רגש ותנועה. הסרט, אולי יותר מכל מדיום אמנותי אחר, מצויד בתכונות ייחודיות המקנות לו ראיה מרחבית, שמאפשרת לו לחקור באופן מעמיק את מורכבות היחסים שבין האדם לסביבתו התרבותית הפיזית והמופשטת כאחד, ואת האופן בו הן מתמזגות זו בזו.[1]
לפי מיכאל פיטרס (Michael Peters), הפילוסוף ז'יל דלז (Gilles Deleuze) מאמין, כי אנו חיים כיום בתרבות חזותית חדשה, המורכבת משלושה סוגים שונים של דימויים המעצבים את הסובייקטיביות שלנו: תמונות תפיסה - המתמקדות במה שאנחנו רואים, תמונות רגש - המתמקדות בביטויי תחושה, ותמונות תנועה, המתמקדות במשך הפעולה ומתקשרות לסוגי הצילומים השונים, כגון: לונג שוט, מדיום שוט ותקריבים.
במאי הקולנוע הצרפתי, ז'אן לוק גודאר ((Jean-Luc Godard, הציג בסרטיו טכניקות ייחודיות המבטאות את יחסי הגומלין השונים אליהם מתייחס דלז בדבריו, הוא הושפע במיוחד מהפוליטיקה הצרפתית של שנות ה-60 ומהפילוסופיה הקיומית והמרקסיסטית, ונחשב לחלוץ של תנועת ה'הגל החדש' הצרפתי – תנועה שהושפעה בעיקר מהנאו-ריאליזם האיטלקי והקולנוע ההוליוודי הקלאסי, ודגלה בשבירתו של הסגנון הויזואלי הקונבנציונלי, באמצעות ניסויים רדיקליים בעריכה.[2]
