בסרטו של אליה סולימאן "כרוניקה של היעלמות" פס הקול משחק תפקיד ומסייע בהבלטת ההיעדרות הריגשית של הדמות הראשית, האלטר אגו של אליה סולימאן עצמו (Mukadad, 2012 ). השתיקה נוכחת בסצינות השונות שבין הדקות והיא באה לידי ביטוי בתקשורת לא מילולית בין הדמויות, בישיבה של שלושת הגברים, שחוגגים מפגש מחודש אך נטול רגשות ומנותק, כשברקע מתנגנת מוזיקה שנותנת אווירה קלילה דווקא, בניגוד לכובד שיש ביניהם סביב השולחן, שם מורגשת בעיקר היעדר התקשורת ביניהם. בסצינה הבאה, בה מגיעה המכונית ושני הגברים יוצאים ממנה בסצנה שכמעט ואין בה דיבור, יש רק תקשורת פיזית, של נסיון למכות והפרדה, כמעט ללא מילים. השתיקה נוכחת באופן בו שני הגברים אינם מדברים, מגיעים בסערה שמתחשת ביניהם בלי ביטוי מילולי והדיבור ביניהם מתחיל רק מחוץ למכונית. בעוד שניים מתערבים ומפרידים ביניהם, רוב הגברים בסצינה עומדים מן הצד ושותקים. השתיקה נוכחת בדמות הישנה ובחצי דמות שקוראת עיתון, אין דיבור בין אנשים, אין מילוליות אנושית. פס הקול המושמע ברקע מעביר תחושה של שני עולמות מנוגדים, המוזיקה קלילה בעוד הסצינות נותנות תחושה של כבדות, שתיקה, חוסר תקשורת.
הבית אליו מגיעה בדיעה נדמה כאילו עצר מלכת מכמה סיבות. מבחינה חיצונית, כבר בכניסה אליו, מגיעה הדודה לפתוח מבחוץ כשיש לה צרור מפתחות שמזכיר את הצרורות של טירות ומבצרים, מה שמשווה לכל ההתחלה ניחוח עתיק. הבית כולו מעוצב באופן לא מודרני, בצבעי כחול וסגול, חשוך מנורות. הכניסה לבית מציגה פינת זיכרון, תמונות שחור ולבן ונרות, רמז לחוסר התנועה בבית. באופן כללי מבחינת תפאורה הבית מעוצב בפנים באופן שמזכיר טירה, החל מעיצוב החדרים, הצבעים, השימוש בנרות וכלה בכלי האוכל וההגשה שהדודות משתמשות בהן בחדר האוכל.
חלק ב – שאלה 3
מלנכוליה היא חלק ממאפייני הדיכאון ותסמיניה קשים פחות מאשר של הדיכאון עצמו. פעמים רבות מלנכוליה נגרמת בעקבות אבדן שקרה וממשיך להתרחש גם בהווה, כלומר מצב שאינו הוביל להתאבלות ומשום כך גם אין יכולת לעבד אותו באופן מיטבי ולסגור אותו כמו בתהליך אבל על מוות של אדם קרוב. פרויד טען כי מלנכוליה, בשונה מתהליך אבל נורמלי, עלולה להתפתח לכדי הפרעה בחיי הסובל ממנה. הסובלים ממלנכוליה לא חוו אבדן הקשור במוות דווקא, אל אבדן של אובייקט הקשור ומסמל אהבה.
