למדע הבדיוני הקולנועי ישנה יכולת ייחודית ליצור חווייה חושית של מודלים חברתיים אלטרנטיביים. מושגי ה״אוטופיה״ וה״דיסטופיה״ זכו להתייחסות רבה בהקשר זה. האוטופיה מסמלת, באופן מסורתי, את העתיד האידיאלי: מרחבים חברתיים, פוליטיים, אתיים ודתיים רחבים שטרם מומשו. בעבודה זו אסקור בקצרה את המושגים אוטופיה ודיסטופיה ואנתח את הסרט בלייד ראנר 2049 כסרט המייצג עולם דיסטופי.
כבר בימי יוון העתיקה היה ניסיון ראשון לדמיין את החברה האוטופית; אפלטון ב״פוליטאה״ (המדינה או אזרחות) הציע מודל לקהילה האידיאלית.[1] מבחינת אפלטון הצדק במדינה הוא מצב שבו כל אחד עושה את עבודתו מבלי להפריע לעבודתם של אחרים. זהו מודל של כוורת, כל אחד עושה את מה שהוא יודע לעשות מטבעו. המושג אוטופיה נטבע על ידי תומס מור (Thomas More) בשנת 1516. המושג אוטופיה נגזר משורשים יווניים כאשר פירושו מתחלק לשניים, "אין מקום" או "ארץ האושר". במילים אחרות, אוטופיה היא אתר א-היסטורי, שאינו קיים, מקום בעל סדר אידיאלי, אשר אינו ניתן להגשמה בתנאי החברה הרגילים.[2] מור מציג את החברה האוטופית כחברה הממוקמת בעיר אבודה, מרחב אשר אינו בא במגע עם מדינות אחרות, ולכן יכול לשמש כמרחב אוטופי. בתוך מרחב זה, מור מסלק את המקורות המהותיים של הרוע החברתי כגון אי שוויון בין בני אדם, גאווה ותאוות בצע וכך בעצם יוצר חברה חדשה באי האוטופי אשר הופך לחלל של שלום ונצחיות שהאדם תמיד השתוקק אליהם.
