תקשורת בינאישית היא מרכיב חשוב ביותר בעבודת המורה, לא פחות ואף יותר מהחומר הנלמד. מבין המרכיבים הרבים והשונים של תקשורת בינאישית, עבודה זו תתמקד בנושא האמפתיה, ובאופן ספציפי יותר, בחינוך לאמפתיה בקרב תלמידי הכיתות הגבוהות של בית הספר היסודי (ד'-ו'). מובן מאליו שהוראת מושג האמפתיה וחינוך ואימון של תלמידים להכירו ולעשות בו שימוש עובר דרך הדוגמא האישית של המורה בכיתה. דוגמא זו היא חשובה במיוחד בגילאים האמורים, מאחר והחוויה של הילד בבית הספר עודנה תופסת מקום מרכזי בעולמו ובניסיון החיים שלו, ולכן ראוי למקד את הדיון במושג באמצעות עולם המושגים והחוויות שמוכרות לילדים משהותם בין כותלי בית הספר, וביניהן, יחסיהם עם המורים.
המושג אמפתיה נזרק תכופות לחלל האוויר כאשר משמעותו הכללית ברורה לכל, אולם לשם יישום מודע שלו בפועל, כמו גם לשם הנחלתו לתלמידי בית הספר היסודי, נדרשת הבהרה מושגית של המושג, אשר עליה תתבסס הפעילות החינוכית שתוצג בהמשך. לעת עתה, נגדיר אמפתיה בעקבות Borke (1973) כ"היכולת של הפרט לתפוס את העולם מנקודת מבטו של האחר". נקודת מבט זו היא חמקמקה ונתונה לפרשנות בעיני המתבונן.
כפי שנלמד במהלך הקורס, חוקרים שונים עסקו באמפתיה משלוש נקודות מבט – קוגניטיבית, רגשית, וכזאת המשלבת בין השניים. הגישה הקוגניטיבית קרובה למושג ההזדהות בדגש שמושם בה על התנאים האובייקטיביים בהם שרוי האחר וביכולת של הפרט "להיכנס אל נעליו" של אותו אחר בסיטואציה הנתונה. בגישה הרגשית, מצד שני, מושג האמפתיה מתייחס לאו דווקא לתנאים האובייקטיביים שבהם שרוי האחר, אלא במצבו הרגשי הסובייקטיבי, וביכולתו של הפרט להבינו ולהגיב לו בהתאם.
