על פי פרסומיה של האגודה האמריקנית למוגבלות שכלית התפתחותית משנת 2010, עולה כי המוגבלות השכלית היא לקות המאופיינת במגבלות מהותיות בתפקוד השכלי של האדם ובהתנהגותו, והדברים מתבטאים במיומנויות הסתגלותיות, תפיסתיות, חברתיות ואישיות, המתחילות לפני גיל 18 (וועדת המינוח והסיווג של האגודה האמריקנית למוגבלויות שכליות והתפתחותיות, 2010, בתוך: לויטה-ברנשטיין וסויה, 2013). מוגבלות זו באה לידי בטיוי בכמה רמות של פיגור: קל, קל-בינוני, בינוני, קשה ועמוק (לויטה-ברנשטיין וסויה, 2013).
כן, נראה כי ילדים בעל פיגור שכלי מתאפיינים במגע חברתי שאינן יעיל, ולכן הם אינם מקובלים חברתית באופן הולם (בשארה, בשארה וג'לג'ולי, 2008).
כפי העולה מן הספרות, הורות לילד בעל פיגור שכלי כוללת התמודדות מורכבת ורבת ממדים, לאור חריגותו של הילד והמוגבלות המהותית המלווה אותו מגיל צעיר.
2.1. תגובת ההורים להולדת ילד בעל פיגור שכלי
לדבריו של פרבר, הולדתו של הילד החריג המשפחה מביאה לצער ולדאגה (חן, 2008). זאת, לאור העובדה כי כאשר הולדת ילד אינה ממלאת את הציפיות ההוריות הכרוכות בשאיפות, המשכיות, חומריות, סטטוס ועוד, לאור מוגבלותו, המהלומה היא קשה מאד וגורמת למגוון קשיים רגשיים. ישנן עדויות רבות לתחושות אשמה שחווים ההורים עם הולדת ילדם בעל הפיגור, על אף חוסר ההיגיון שבכך (שגיב, מילשטיין ובן, 2011).
כך נראה, כי התגובות השכיחות של המשפחה להולדת ילד עם צרכים מיוחדים כוללים צער כרוני, עצירה של התפתחות המשפחה, תחושות אי בטחו, חוסר אונים, כעס, דחייה ניכור, בלבול ותהליך הסתגלות ממושך.
