השיח הפסיכולוגי מהווה מרכיב תרבותי חשוב הנמצא בתהליך התפשטות מתמיד בארץ ובעולם. ניתן לראות בשיח הפסיכולוגי כפורץ את גבולותיו מתחום הקליניקה, מתפרש לתחומים שונים בשיח ובחיי היומיום, ומשפיע על האופן בו אנו מפרשים את המציאות וחוויות החיים. השיח נע בין האינדיווידואלי והקולקטיבי, בין המקומי לגלובלי, בין הפרטי לפוליטי ובין המדעי או האקדמאי ליומיומי. כינויים שונים אף דבקו בהשפעתו של התרפויטי ומקומו מבחינה תרבותית ומצוטטים במאמרם של להד ושושנה (2012): נפילתו של האדם הציבורי, ניצחון התרפויטי, האתוס התרפויטי, העצמי התרפויטי, המדינה התרפויטית, אומה בתרפיה. כינויים אלה מרמזים על הדומיננטיות של השיח הפסיכולוגי/ התרפויטי ועל האופן בו הוא מבנה קטגוריות חברתיות. בתהליך זה לתקשורת ולתרבות הפופולארית בכלל, ישנו תפקיד קריטי בהבנייתו ובהבנתו של התסריט התרבותי.
בעבודה זו, מתוך הגישה כי לאנשים, לעצמים ולפעולות אין משמעוות אחת טבועה ומהותנית, אלא כזו המתבססת על מציאות סובייקטיבית כפי שזו נוצרת כתוצאה מתהליכים של הבנייה חברתית; אנסה להתחקות אחר ההנחות והמושגים שמקורם אמנם בתיאוריות הפסיכולוגיות, אך הפכו לשיח לגיטימי בפני עצמו להגדרה ולביטוי של האדם בחברה המודרנית ואל מול תחומי החיים השונים.
לאורך ההיסטוריה, הוסב בהדרגה הדגש הטיפולי מסביבתי לשימת דגש פרטני על האדם האינדיווידואלי, רגשותיו ומערכת מושגיו. הפסיכולוגיה שהפכה להיות תחום נגיש לכל מאמצע המאה ה20, הכניסה שיח חדש בו האינדיבידואל והגשמתו העצמית עמדו במרכז (אילוז, 2008). השיח, או Discourse, כפי תואר אצל פוקו (2005), הוא מרכיב מרכזי בתהליכים של הבנייה בכך שמייצר תודעה קוגנטיבית המלווה ברגשות ויחס מסוים כלפי ה"עצמי".
