אובדנות בקרב בני נוער היא תופעה נפוצה בארץ, שאי אפשר לפסוח עליה ולהתעלם ממנה. בכל שנה מתאבדים בישראל כ-400 בני-אדם, מתוכם 70-90 צעירים עד גיל 24, כשאחוז הגברים עולה על זה של הנשים, נכון לשנת 2011 (זיו-ביימן, 2011).
בשנת 2020, בעקבות משבר הקורונה שפקד את העולם, שיעור ההתאבדות בקרב הצעירים ובני-הנוער עלה ב-62% מהעשור הקודם, זינוק משמעותי שדורש התייחסות גדולה ונרחבת יותר לנושא הרגיש (המועצה הלאומית לשלום הילד, 2020).
כאשר מדובר על בני-נוער להטבקי"ם, התופעה שכיחה בסדר גודל בין-לאומי: בקרב הגילאים 15-24, בני-נוער מקהילת הלהטבקי"ם ינסו להתאבד פי ארבעה בממוצע, מאשר בני-נוער הטרוסקסואליים.
בארץ נוצרו בשנים האחרונות כמה תוכניות מיוחדות למניעת התאבדות בקרב צעירים טרנסג'נדרים, ביסקסואליים, לסביות, הומואים וקווירים, כשהבינו כי הצורך לכך הולך וגובר. יחד עם זאת, המחקרים סביב נושא ההתאבדות והפגיעה העצמית בקרב צעירים להטבקי"ם מועטים יחסית, אם כי גדלו מעט בשנים האחרונות.
בכדי למנוע ולצמצם משמעותית את שיעור האובדנות בקרב אוכלוסייה זו הנמצאת בסיכון גבוה, יש מספר דרכים בהן ניתן לפעול, כשאחת מהן היא חיזוי מוקדם של ניסיון ההתאבדות, שניתן לאבחן בשלב מוקדם יחסית.
מחקרם של ג'וני ברונה, אדם הורוביץ, אווה סיס ושריל קינג נותן תקווה, ומצביע על כך שניתן לזהות בשלב מוקדם סימני מצוקה הייחודיים לצעירים מקהילת הלהטבקי"ם, ובכך למנוע אחוז ניכר מן ההתאבדויות בקרבם (Berona et al, 2020).
