הספרות העוסקת ביחסי הורים-ילדים מצביעה על עומס הולך וגדל במילוי התפקיד ההורי, הן בשל ההתמודדות המורכבת עם משימות היומיום והן בשל הבנת החשיבות של תפקיד זה בהתפתחות ילדים (ירום, 2016). תיאוריה מרכזית בהקשר זה, תיאורית ההתקשרות, קבעה כי סוג היחסים בין הורים לילדים מעצב את תחושת הערך וההתפתחות הקוגניטיבית, הרגשית והחברתית של ילדים (Bowlby, 1979). מחקרים מראים כי למידת הלחץ או תחושת המסוגלות שהורים חווים יש השפעה רבה על הסביבה המשפחתית ומצבם של ילדים (סרדצה, 2020; Louie, Cromer & Berry, 2017). החוויה ההורית מוסברת בין היתר על ידי התיאוריה הסלוטוגנית המגדירה תחושת מסוגלות בהתאם לתפיסת האדם לגבי יכולתו להתמודד עם מצבים שונים באמצעות הכוחות העומדים לרשותו (Antonovsky, 1996). בתקופות משבר מתערער האיזון המשפחתי, והורים המרגישים שמשאביהם הפנימיים והחיצוניים אינם מספיקים, עלולים לפתח מצוקה נפשית והתנהגויות אלימות כלפי הילדים (Wu & Xu, 2020). משבר הקורונה העולמי ועימו החששות והריחוק החברתי נמצא כאירוע המאתגר את מנגנוני ההתמודדות הקיימים של הורים ומביא לתחושות חוסר אונים ודיכאון בקרב הורים בחברה הישראלית המקדשת את ערכי המשפחה והקירבה Lemish & Elias, 2020)).
מחקרים ספציפיים על התמודדות עם משבר הקורונה בארץ ובעולם הם עדיין ראשוניים ומסקנותיהם אינן סופיות הואיל ואנחנו נמצאים עדיין בעיצומו של המשבר. עדויות מרחבי העולם, למשל מסין, איטליה וארצות הברית שהושפעו קשות מהמגפה, משקפות תמונת מצב שונה מזו הקיימת בישראל של תקופת הקורונה.
