שימי הינו נער בן 16, ילד שישי מבין אחד עשר אחים לזוג הורים בשנות ה50 לחייהם. אביו סובל ממאניה דפרסיה ולאימו נטיות דכאוניות, והיא סבלה מספר פעמים מדיכאון לאחר לידה. הוריו, ושלושה אחים נוספים מטופלים במרכז שבו מטופל כיום גם שימי. שימי גר בדרום הארץ, לומד בפנימייה פוסט אשפוזית. בעברו שני אשפוזים פסיכיאטריים בעקבות שני נסיונות אובדניים- שתיית אקונומיקה ונטילת כדורים. באשפוזים אלו הוא אובחן כסובל מהפרעת דחק פוסט טראומתית ולאחרונה התווספה גם האבחנה של הפרעת אישיות גבולית. הכרתי את שימי לאחר חג הסוכות, כאשר הופנה אליי לטיפול בעקבות פגיעה מינית ממושכת שהתרחשה כאשר היה בגילאי 10-12. הוא נפגע הן על ידי אחד מאחיו הגדולים והן על ידי אדם מבוגר במקווה בשכונת מגוריו. כיום תלונותיו העיקריות הן בכי תדיר ובעיקר בלילות באופן בלתי נשלט, חרדות רבות, קושי להתרכז, פחד להיות לבד, מחשבות חודרניות ופלשבקים מהאירועים ואף קולות פוקדים של האנשים שפגעו בו. כל אלו מפריעים בצורה משמעותית לתפקודו בבית הספר ועל יכולתו לבצע את המטלות הלימודיות.
שימי נולד בעיר קטנה בדרום הארץ להורים שעלו מארגנטינה לאחר נישואיהם, בגיל 8 עברו לעיר מרכזית בדרום, שימי שיתף בכך שבתלמוד תורה היה מתקשה ברכישת חברים, סבל מחרמות והצקות. התקשרות חברתית לקויה נגרמה עקב ההפרעות קשב וריכוז מהם סבל, לאחר האבחון ונטילת התרופות חל שיפור ניכר בתפקודו ובהשיגיו הלימודיים, אולם בפן החברתי לא נרשם שיפור ניכר, בשנים הללו היה לשימי קושי גדול להיות בקרבת אחיו הפוגע כשהיה מגיע לחופשות מהישיבה בה למד
