הפרעת הדחק הפוסט-טראומטית, נתפסת כיום, בתור אחת מההפרעות השכיחות והמשמעויות בקרב צעירים ומבוגרים כאחד, החיים בחברה המערבית. בעשורים האחרונות, קיימת תמימות דעים והבנה מגובשת, הן בנוגע לדרכים שבהם ההפרעה מתפתחת, כתגובה פיזיולוגית-נפשית לאירועים שליליים וקשים (כמו שדה הקרב, אונס או חווית ׳סף-מוות׳), בין אם חד פעמיים ונקודתיים, ובין אם כאלו המתמשכים לאורך זמן או תקופה (צדיק, 2010). והן בנוגע להשפעות של החוויה, העלולה לכלול תסמינים קשים, כמו נדודי שינה, או מצבי חרדה קיצוניים, המקשים על בעל ההפרעה לפתח ולנהל חיים תפקודיים במסלולי החיים השונים, בין אם לימודים, עבודה, או זוגיות וחיי משפחה (Creech et al., 2019).
בעבודת מחקר זו, אבקש לבחון את מציאות עולמם של הסובלים מהפרעת דחק פוסט טראומטית, תוך התמקדות בסיטואציה ייחודית והיסטורית, בדמות מגפת הקורונה, והשלכותיה הדרמטיות על חיי היום יום של האזרח הממוצע, ועל חייו בכלל, ותוך התמקדות ביכולת תפקודם בזוגיות. כך, ההתמקדות באוכלוסייה זו, תחת בחינה לעומק של סיטואציה ספציפית זו, עשויה לשפוך אור חדש על מציאות חייהם המורכבת של הסובלים מהפרעת דחק פוסט טראומטית, והאופן שזו מתבטאת ביכולת השתלבותם בחיים הנורמטיביים.
הפרעת דחק פוסט טראומטית
הפרעת הדחק הפוסט טראומתית, נבחנת תחת הגדרות מדעיות כבר זה למעלה משבעים שנה, כאשר בתחילת שנות ה-50, היא אופיינה והוגדרה בתור ׳תגובת דחק חמורה׳. מושג זה, צומצם בתחילה לגורם חשיפה ׳משמעותי׳, אשר מייצר חשש, פחד ולחץ בעצמות קיצוניות, אשר מובילים להשפעות גופניות ונפשיות המופיעות מיד או לאחר מכן, ולטווח ארוך (Kimmell et al., 2020).
