חרדה
הפרעות חרדה הינן חלק מההפרעות הנפשיות המזוהות בקרב אנשים כיום והן מלוות בתסמינים המובילים למצוקה בקרב הסובלים מהן (אמיתי, קרוננברג, כהן, ויצמן, פריש ואפטר, 2014). בעוד שתגובת הפחד נגרמת בעקבות גירוי מאיים ממשי, חרדה נובעת מאיום פוטנציאלי, איום מצופה ולעיתים ללא איום כלל. כמו כן, חוקרים מצאו כי פחד וחרדה מתווכים על ידי רשתות נוירליות שונות במוח (Tovote, Fadok, & Lüthi, 2015). רוב האנשים חווים תחושות של פחד וחרדה ואלו תגובות טבעית למצבי סכנה, איום וחוסר ודאות. במקרים מסויימים, בהם החרדה והפחד מורגשים בעוצמות גבוהות, ישנו חשש כי הם יפריעו לתפקודים היום יומיים ובתגובה יובילו להתנהגויות של הימנעות מפעילויות שיגרתיות שונות (גולדברג, 2005; Patel & Fancher, 2013; Sadock & Ruiz, 2017). האבחנה הפסיכיאטרית להפרעת חרדה מתבססת על מצבי חרדה שמופיעים באופן עקבי במהלך חצי שנה לפחות והם כוללים מצבים פסיכולוגיים ופיזיולוגיים שמביעים חרדה. המאפיין העקרי של הפרעת חרדה הוא הימנעות וכך ניתן לראות הימנעות גלויה ממצבים, מקומות וגירויים (Rapee, 2016). בספר ההפרעות הפסיכיאטריות של איגוד הפסיכיאטריה האמריקני (DSM5), מתייחסים להפרעות חרדה באמצעות הגדרות של מה שמפחיד את הפרט, מאילו מצבים הוא נמנע והאם החרדה היא תגובה לגורם מעיק. כאשר החרדה מופיעה באופן תכוף ופתאומי ומלווה בתסמינים סומטיים כגון קוצר נשימה וחולשה, לצד תסמינים קוגניטיביים כגון פחד משיגעון או התקפת לב, הם נחשבים להתקפי פאניקה ומקבלים מענה שונה (APA, 2013 ).
