העבודה הנוכחית מתמקדת בשאלה האם ישנו קשר בין סגנון ההתקשרות בין שני ההורים, לבין פסיכופתולוגיה בקרב ילידיהם. למרות שסגנון התקשרות הוגדר תחילה בהקשר של התקשרות בין תינוקות לבין דמות מטפלת עיקרית (Bowlby, 1969), בשנים מאוחרות יותר, חוקרים אלו הניחו כי הקשר אשר מאפיין אנשים מבוגרים אשר קשורים אחד לשני בקשר של אהבה, הוא לפחות בחלקו מבוסס על מערכת של התקשרות כמו זו המתקיימת בין תינוקות לבין מטפליהם (Hazan, & Shaver, 1987). מחקרים מוצאים כי כאשר ההתקשרות של זוג ההורים אינה בטוחה, הדבר צפוי להשפיע לרעה על היכולת שלהם להעניק טיפול טוב לילד (Jone et al., 2015). למשל, מחקרים מוצאים כי סגנון התקשרות לא בטוח קשור לאמביוולנטיות גבוהה יותר בנוגע לשאלה של הבאת ילדים לעולם ומודלים של הורות שליליים יותר (Rholes, Simpson, Blakely, Lanigan, & Allen, 1997). בנוסף, ממצאי המחקרים מראים כי הורים בעלי סגנון התקשרות לא בטוח, נוטים להרגיש פחות קירבה אל ילדיהם ופחות תמיכה (Rholes, Simpson, & Blakely, 1995). מחקרים מראים בנוסף כי סגנון התקשרות נמנע של הורים קשור לרגישות ותגובתיות מופחתת לילדים, ופחות תמיכה (Jone et al., 2015). לתגובתיות של ההורים לילדיהם יש השפעה רבה על ההתפתחות הרגשית והנפשית של הילד. תגובתיות רגשית של הורים מוגדרת בספרות כתגובה מהירה ותואמת לילד אשר מלווה ברגש חיובי אשר בא לידי ביטוי בתגובה (Tamis-LeMonda & Bornstein, 2002). טיפול בילד אשר מלווה בתגובתיות רגשית מנבא משתנים כגון התפתחות תקינה מבינה שפה ומנגנונים קוגניטיביים, ויסות עצמי וויסות רגשי (Halford, & Petch, 2010). בנוסף למגוון ההשפעות של סגנון התקשרות של ההורים על המצב הרגשי והנפשי של הילד, העבודה בוחנת שני מקרים ספציפיים של הפרעות אשר קשורות לסגנון ההתקשרות של ההורים: הפרעת חרדה ובעיות בבית הספר.
תקציר
מבוא
סקירת ספרות
דיון
מקורות
