על פי נתונים של ארגון הבריאות העולמי הפרעות חרדה ודיכאון תורמות באופן המשמעות ביותר לעול המחלות הנפשיות בעולם. בכדי לחקור את הפרעות אלה ולאתר מוקדי התערבות פוטנציאליים, מחקרי הדמיה תפקודית של המוח ערכו השוואות בין נבדקים הסובלים מהפרעות אלה לבין נבדקים בריאים (קבוצת ביקורת). ממצא שחזר על עצמו הצביע על כך שלסובלים מחרדה ודיכאון תגובתיות רבה יותר באמיגדלה. אולם, תגובתיות מוגברת זו נמצא תלויה במצב הנוכחי של הנבדק. כך למשל לחץ (stress) הינו גורם מאיץ של דיכאון העלול להוביל מפגיעות לחוסר הסתגלות.
ניתן לייצר לחץ במערך ניסויי בדרכים שונות והשפעתו נמדדת באמצעות מדדים שונים: דופק, רמת הורמון הלחץ ומצב רוח. במצב של לחץ מתרחש שינוי נרחב בהקצאת המשאבים העצביים: המוח עובר מתפקודי שליטה ניהוליים (תהליכי השליטה הקוגניטיביים הגבוהים של האדם) לתפקוד של בולטות- הקשב מתמקד בגירוי הבולט ביותר ומסנן את שאר הגירויים. האמיגדלה הינה חלק מתפקוד הבולטת אשר מקדם פחד ודריכות. אף על פי כן, נראה כי מעבר זה תלוי בגורמי פגיעות אינדיבידואליים, כמו שונות גנטית וחשיפה קודמת לגורמי לחץ חמורים. כך, בכדי להבין את התהליכים הפיזיולוגיים הקשורים להפרעות במצב רוח מן הכרח לשפוך אור על אותם הבדלים בינאישיים שמסבירים את השפעותיו השונות של לחץ אקוטי על המוח.
מלבד גורמי סיכון גנטיים, קיימים גורמי פגיעות פסיכולוגיים להפרעות מצב רוח. אחד מגורמי הפגיעות המשמעותיים ביותר הינו נוירוטיות, תכונה אישיותית המאופיינת על ידי רגשות שליליים מתמשכים או חוסר סיפוק.
