בגידה בין בני זוג מוגדרת כמעילה באמון, כלומר עשיית מעשה הנוגד את ההתחייבות המוסרית לבן/בת הזוג (Encyclopedia, 2003). מחקרים מראים שבגידה מינית הינה הסיבה הראשונה לפירוק נישואים וגם האירוע בעל פוטנציאל ההרס המרבי במערכות יחסים (Whisman, Gordon & Chatav, 2007). ואכן, בגידה הינה מעשה שמגונה מוסרית וחברתית. כבר בימים קדומים בגידה מוזכרת כאחד החטאים החמורים- ראייה לכך היא העובדה כי אחת מעשרת הדיברות היא "לא תנאף" כשאיסור זה ממוקם בין "לא תרצח" ו"לא תגנוב". גם היום המצב אינו שונה בהרבה. כפי שעולה מסקר בינלאומי, בישראל 73% מהאוכלוסייה מתייחסים לבגידה מינית כמגונה בכל מצב (Encyclopedia, 2003). למרות זאת, נראה כי מעשה זה אינו נדיר כלל ועיקר. "צילה המאיים של הבגידה המינית נמצא כמעט בכל בית. קשה להדחיקה או לשייכה לרמת השכלה או לקטגוריה עדתית. בגידות מיניות נוגעות כמעט בכולנו". כך טוען בנחרצות מאיימת נרדי (1996) וזו העמדה הרווחת בחברה, כפי שעולה מתכניות טלוויזיה ואמצעי תקשורת אחרים שעוסקים בנושא.
ספרות ענפה עוסקת בגורמים שיכולים לנבא בגידה, ביחס לאדם עצמו, למערכת יחסים ולחברה הסובבת אותו. אך עד כה לא נחקרה סוגיית החוויה של אותם אנשים בוגדים כבסיס להבנת התופעה. אי לזאת, מטרת המחקר הנוכחי היא להתמקד בשחקנים, בסיבות שהובילו אותם לבגוד ובחוויה האישית שלהם את מעשיהם. ספציפית, המחקר יעסוק בשאלת המשמעויות שגברים מקנים לפרקטיקה הזו של ניהול מערכת יחסים במקביל למערכת הנישואין ותפיסותיהם של שתי מערכות יחסים אלו.
מבוא
סקירת ספרות
מתודולוגיה
ממצאים
דיון
מקורות
