בחרתי לתאר את המקרה של שי, שי בן 33 נשוי ואב לשניים, הוא ליווה את אביו שעבר הליך רפואי בבית חולים פרטי במרכז הארץ. הפרוצדורה הרפואית אותה עבר האב הייתה צנתור, לאחר הפרוצדורה הרפואית אביו עבר להתאוששות ומצבו היה נראה תקין. לפתע האב החל לפרפר למול עיניו וליבו הפסיק לפעום, בשלב הזה הצוות הרפואי התערב, ניסה להחיותו באמצעות דפיברילטור. גופו של אביו הגיב בהתרוממות של הגפיים ובשלב זה שי הוצא מהחדר ונאלץ להמתין עד לעדכון הצוות הרפואי כחצי שעה. בעת הזאת, שי מתאר תחושות קשות של לחץ וחרדה, חשש אמיתי לחיי אביו תוך הבנה שייתכן והוא לא יצא מזה. שי נע בין שתי מחשבות מרכזיות, האחת היא שאביו לא יצליח להתאושש והוא יאבד אותו והשנייה היא שהצוות הרפואי יצליח להוציא אותו מהמצב הזה ולאזן אותו. הוא לא הצליח להישאר אופטימי וליבו נטה למחשבה הראשונה, שאביו יסיים את חייו.
לאחר כחצי שעה הצוות הרפואי עדכן את שי שהצליחו להחיות את אביו, בנוסף עדכנו אותו שלאביו היה קריש דם ונאלצו לצנתר שוב בשני מקומות נוספים. שי מספר שהוא שמח שאביו הצליח לצאת מזה ולדבריו לא הבחין בתחושות חריגות וחזר לתפקד כרגיל. עם זאת בראיה לאחור מספר שי שכמעט ולא ישן, לא עזב את בית החולים לאורך כל ימי האשפוז של אביו כאשר האשפוז נמשך חמישה ימים, לא אכל ובעיקר שתה קפה ועישן סיגריות בכמות גבוהה באופן משמעותי מהרגיל.
