1. הגישה האינדיבידואלית ע"פ סמילנסקי:
במסגרת הגישה האינדיבידואלית סמילנסקי מציג שלוש גישות לתיאור בעיות משמעת אצל ילדים. כולן מסתכמות במשוואה בין בריאות נפשית טובה לבין ירידה בבעיות המשמעת.
הראשונה היא הגישה ההתנהגותית. לפי גישה זו יש לבחון בעיות משמעת אצל הילד ע"פ התנהגותו. זהו המדד לבריאותו הנפשית. השאלות שיש לשאול לפי גישה זו הן האם הילד ביחסים טובים עם סביבתו? האם הוא מצליח בלימודיו והאם הוא מתפקד באופן כללי ע"פ הנורמות החברתיות המקובלות? אם התשובות לשאלות אלו הן חיוביות, סביר להניח שנמצא אצלו פחות בעיות משמעת.
לפי גישת ההגשמה העצמית אמת המידה לבחינת המשמעת של הילד בכתה היא שביעות רצונו ממעשיו והתנהלותו. כל עוד הילד חש שהוא מרוצה ממה שהוא עושה בחייו ומהישגיו, הרי הוא בריא בנפשו. לצורך זה אין זה משנה מה הילד עושה (לומד או מבלה בים), אלא הרגשתו ותחושתו שהוא ממצה את חייו. בהתאמה יש לצפות לפחות בעיות משמעת מילד זה.
2. טיפול לא נכון בבעיות משמעת: שלוש אסטרטגיות לקויות כדוגמה:
תגובה מעוכבת – הכוונה לתגובה הולמת למעשיהם של התלמידים, בשעה שעיתויה של התגובה איננו מביא לתוצאה המקווה. למשל התמודדות עם רעש רב בכיתה ("פטפטת"). מורה המאפשר פטפטת במשך שיעור שלם ורק לקראת סופו מתחיל להעיר לתלמידים על כך (ואולי אף להענישם), עשוי להביא לפגיעה במאמציו שלו להתמודד עם התופעה.
יחס "שוויוני" בין התלמידים – הכוונה לטיפול בתלמידים בעלי בעיות מיוחדות (המשולבים בכיתה "רגילה") ע"פ אמות המידה המופעלות על כלל התלמידים. לדוגמה תלמידים בעלי פיגור, בעלי לקויות למידה, בעלי בעיות רגשיות מיוחדות ועוד. מורה אשר מנסה להפעיל את הסטנדרטים ה"רגילים" כלפי אותם תלמידים ימצא את עצמו מול כיתה שהאיזון בה מופר שוב ושוב.
3. ענישה מוצלחת – כעיקרון ענישה היא ברירת מחדל שאם ניתן יש להימנע ממנה. ואולם יש מקרים שלעונש יכולות להיות תוצאות חיוביות. הקריטריונים לענישה אפקטיבית שכזו הם (בין היתר):
א. בעיקרון יש להעדיף עונש מסוג של מניעת תגמול ("אתה לא תיסע לטיול השנתי") ע"פ עונש אברסיבי (מתן גירוי שלילי – למשל שיחה עם ההורים).
ב. יש להזהיר מראש, כך שהנענש יכול היה לצפות את הסנקציה שקיבל.
ג. ענישה אפקטיבית חייבת להיות פרופורציונאלית, כלומר ענישה שעוצמתה תואמת את חומרת המעשה.
ד. פעילות נלווית לעונש (כגון האמירה בפני התלמיד שהמורה מאמין בו וביכולתו של התלמיד לשנות את התנהגותו).
4. התמודדות מראש עם התנהגויות מפריעות חוזרות – 3 דרכי פעולה:
ראשית אציג מספר דוגמאות להתנהגויות מפריעות חוזרות בכיתה.
הדוגמה הראשונה היא תופעת ה"פטפטת", כלומר שיחות שהתלמידים מנהלים אחד עם השני. אף שלפעמים שיחות אלו קשורות לנושא השיעור (ובוודאי גם באותם מקרים שאינן קשורות), השיחות האלו מוציאות מריכוז את המורה ואת התלמידים האחרים ולמעשה קוטעות את רצף השיעור (כמובן שכאשר יש עבודת כיתה בצוותים אין כל בעיה בדיון שהתלמידים מקיימים ביניהם, כל עוד הם עושים זאת בשקט יחסי).
