דיכאון קליני (Major depressive disorder) הינו אחת מההפרעות הנפשיות הנפוצות ביותר, ובשנת 1980 היא הוספה על ידי האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית למדריך האבחון הסטטיסטי להפרעות נפשיות (DSM-III) (Hersen & Rosqvist, 2008). דיכאון מאופיין במצב רוח ירוד הנוכח לאורך זמן ובמצבים שונים, לעיתים מלווה גם בחרדה, חוסר מוטיבציה ואובדן הנאה מפעילויות, הערכה עצמית נמוכה, שינויים בשינה או במידת התיאבון והשפעה על הבריאות הכללית (NIMH, 2016). בעבודה זו אדון בתופעת הדיכאון ובאופן בו היא נתפסת על ידי תיאורטיקנים שונים של האישיות, אשווה בין התיאוריות השונות והאופנים בהם הן תופסות את התופעה.
שיעורו של דיכאון משתנה בין אוכלוסיות של מדינות שונות, אך מחקרים מראים כי בעשורים האחרונים שכיחותו עולה וגיל הסובלים ממנו יורד (Simon et al., 1995). החשיבות המחקרית של דיכאון נובעת מהיקפה הרחב של התופעה באוכלוסיה: בשנת 2017, דיכאון השפיע על 163 מיליוני בני אדם, המהווים כ2% מאוכלוסיית העולם (GBD, 2017). שיעור הסובלים מדיכאון לאורך חייהם גבוה יותר במדינות מפותחות ומתועשות ועומד על 15% בעוד שבעולם המתפתח השיעור מוערך בכ11% (Kessler & Bromet, 2013).
לתפיסתו של קרל גוסטב יונג, אבי הפסיכולוגיה האנליטית, דיכאון הינו פועל יוצא של תכנים נפשיים שאינם מקבלים מענה או ביטוי. המשאבים הנפשיים המשוקעים כולם בפיתוח של "פרסונה", או הצד האישיותי שנועד לענות על צרכיה וציפיותיה של החברה, על חשבון חלקים אחרים של הנפש. יונג החזיק ברעיון כי לנפש (Psyche) יש מטרה: תנועה אל עבר שלמות (Wholeness).
