העניין ב Subjective well-being ובאושר האישי מלווה אותנו משחר ההיסטוריה. כך, כבר לפני יותר מ 2000 שנה התייחס אריסטו לסוגיית האושר בהגותו על תחום האתיקה. המשך בעבודות קלאסיות מאמצע המאה ה-20, דוגמת פירמידת הצרכים של מאסלו, וכלה באינספור עבודות בתחום הפסיכולוגיה החיובית שהחלה להתפתח לאחר מלחמת העולם השנייה והפכה למדע המוקדש ברובו לריפוי. מטרת הפסיכולוגיה החיובית לקדם שינוי בפסיכולוגיה מתוך דאגה לתיקון המצבים הגרועים ביותר בחיים ולבנייה של האיכויות הטובות ביותר בחיים. השדה של הפסיכולוגיה החיובית נוגע בחוויות חיוביות סובייקטיביות, ביניהן Subjective Well Being. המסר העולה מתוך גישה זו הינו שפסיכולוגיה לא עוסקת רק בחקר מחלות, חולשות ונזקים, אלא אף בוחנת את החוזקות והמעלות של בני אדם כיחידים וכקבוצות (Seligman, 2002).
Subjective well-being הינו מונח פרובלמטי שחוקרים מתקשים להציע לו הגדרה אחידה. ניתן לטעון, כי Subjective well-being מורכב, תיאורטית, מגורמים שונים דוגמת, תפיסה סובייקטיבית של האושר האישי, זכרונות חיוביים, אופטימיות, שביעות רצון ועוד. מבחינה אמפירית, נהוג למדוד Subjective well-being באמצעות מדד קוגניטיבי ושני מדדים רגשיים. בהיבט הקוגניטיבי נהוג למדוד Subjective well-being כשיפוט סובייקטיבי של מידת שביעות הרצון הכללית מהחיים. בהיבט הרגשי-הדוניסטי נהוג למדוד רמות של Positive Affect ו Negative Affect (Larsen & Prizmic 2008, in Eid & Larsen, 2008, Ch. 13). בקרב מרבית האנשים נמצאת לרוב קורליציה בין מידת שביעות הרצון הכללית מהחיים לבין רמות גבוהות של Positive Affect מחד ורמות נמוכות של Negative Affect מאידך Diener, Napa-Scollon,) Oishi, Dzokoto, & Suh, 2000).
