תיאור הבעיה החברתית (עיקר הבעיה והשלכותיה):
במסגרת עבודתי נחשפתי למקרים רבים בהם נחקרים על ידי המשטרה מאובחנים על הרצף האוטיסטי בחשד לביצוע עבירות שונות. במקרים מסוימים אותם הנחקרים מגיעים אף למעצר קצר בבית הכלא, זאת כוון שאין מסגרות של חלופת מעצר עבור אוכלוסייה ספציפית זו. מסגרות של חלופת מעצר קיימות רק עבור מי שאובחן כסובל ממצב פסיכוטי כלשהו והוא מועבר לאשפוז במוסד פסיכיאטרי, או עבור מי שאובחן כסובל מבעיה נפשית והוא מועבר למחלקת המב"ן בכלא. אך לא קיימות חלופות מעצר דומות עבור המאובחנים על הרצף, שאינם נמצאים במצב פסיכוטי ואינם סובלים מבעיה נפשית מקבילה. כך קורה שחשוד המאובחן על הרצף האוטיסטי נשלח למעצר בכלא, בו הוא פגיע וחשוף לניצול מכל סוג שהוא, דבר שכמובן יכול להיות בעל הלשכות שליליות עמוקות וארוכות טווח על חיו.
ההתמודדות עם אוכלוסייה על הצרף האוטיסטי בארץ הינה אתגר אמתי עבור המוסדות השונים, וקיים מחסור אקוטי במסגרות לבוגרים מעל גיל 21, אך הבעיה שאני מבקש להתמקד בה הינה מצומצמת יותר (אם כי משמעותית לא פחות). לא מדובר על מסגרת לטווח ארוך, כזו שתדרוש משאבים רבים, אלא מסגרת שתפקידה יהיה להיות האחראית על העצורים המאובחנים על הרצף האוטיסטי מרגע והמעצר ועד לשחרורם (מספר ימים בודדים לרוב).
הסיבה להתמקדותי דווקא באוכלוסייה זו היא ודווקא בסיטואציה זו היא כוון שבמקרים רבים מטרת המעצר הינה הרחקת החשוד מהמתלונן, דבר שעוזר להרגעת המצב. אלא שבמקרים הספציפיים הללו, בהם החשוד הינו מאובחן על הרצף האוטיסטי, המתלונן לרוב לא מעונין שהחשוד יבלה זמן בכלא, שכן לרוב מדובר בבני משפחה או במסגרת המטפלת שהתלוננו.
