אחד המאפיינים של בני נוער בסיכון הוא התנהגות תוקפנית ולעיתים אלימה, יותר מאשר בני נוער שלא בסיכון, וחוסר יכולת להתמודד עם מסגרות. מוסדות המדינה מנסות לשקם את אותם בני נוער אשר נמצאים בסביבה מסוכנת למען עתידם על מנת לעזור להם להיות גורמים חיובים יותר בחברה כאשר יגיעו לבגרותם. תכניות שיקום אלו מתקיימות עוד לפני שבני הנוער מוצאים את עצמם במסגרות כליאה שונות, במהלך הכליאה עצמה ולאחריה. מכאן עולה השאלה האם תכניות אלו אכן מצליחות לשקם את אותם הנערים ולמנוע מהם לחזור לאורח חיים עברייני. שאלת המחקר אם כן תהיה כיצד תורמות תכניות השיקום לנערים בסיכון במניעת רצידיביזם בקרב בני נוער בסיכון.
מחקר זה חשוב לנו משום ששיעור החזרה של נערים לאורח חיים עברייני הוא אחוז גבוה ביותר. עובדה זו היא עובדה מסוכנת לחברה אשר מקיימת בתוכה גרעין של בני נוער אשר עתידים להיות עבריינים במדינת ישראל, מבלי שיהיה ניתן לעשות דבר נגד תופעה זו. כדי לבחון דרכים ושיטות בהם תוכל המדינה לצמצם את אחוז החזרה לפשיעה, עבור הנערים והחברה כולה, יש לבחון בראש ובראשונה את התכניות הקיימות היום ולמדוד את מידת יעילותן. אם הן טובות ניתן לשלב אותן בצורה רחבה יותר, ואם לא יש לבחון דרכים אחרות. על מנת לענות על שאלת המחקר ראשית אתאר את מצב רצידיביזם של בני הנוער בישראל כדי לעמוד על הקף התופעה. לאחר מכן אתאר בקצרה מספר תכניות שיקום שונות אשר נועדו לשקם את בני הנוער העבריינים ולתת להם אפשרות אחרת בעתידם. בחלק האחרון של סקירת ספרות זו אתאר את ההשפעות השונות של תכניות מסוג זה על בני הנוער העבריינים לפי מחקרים אשר נערכו בנושא.
