הוצאת ילדים מביתם

בשנים השנים האחרונות, הוציא ׳השירות לילד ולנוער׳ של משרד הרווחה הישראלי בין 8,000 ל-10,000 ילדים מחוץ לבתיהם. מרביתם שהו בפנימיות, חלקם במשפחות אומנה ומיעוטם במרכזי חירום (סלונים, 2004). על פי דולב ואחרים (דולב, בנבנישתי וטימר, 2001) 75% מהילדים שהוצאו מרשות הוריהם בשנים אלה סבלו מהזנחה ומהעדר השגחה. 15% מהילדים שהוצאו מבתיהם על ידי הרשויות סבלו מתהעללות גופנית. כ-10% מהילדים סבלו מהתעללות או מחשד להתעללות מינית. 32% מהילדים בגילאי 0-6 הוצאו למשפחות אומנה, למשפחה מורחבת או לאיממוץ. 75% מהילדים בני 12-18 הוצאו מהבית – מרביתם לפנימיות.

הוצאת ילד מרשות הוריו היא מצב מורכב המעלה דילמות משפטיות ומוסריות. זאת מכיוון שהיא משקפת את המתח בין הרצון להגן על הילד (טובת הילד) לבין הזכות להורות וזכותו של הילד לגדול במשפחתו הטבעית (סלונים 2004). הוצאת ילד מהבית הינה החלטת הרת גודל והיא מעלה קונפליקטים הקשורים לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. הוצאת ילד מביתו מנתקת את הילד מהוריו ומפרה את הקשר הטבעי בין הילד להוריו. היא גם גורמת בדרך כלל לטראומה לילד המוצא כמו גם להוריו. הוצאת הילד מביתו  גם מעלה שאלות לגביי היקף ההתערבות של המדינה בנושאים השייכים לפרט.

הוצאת ילד מהבית

כוללת, אם כן את נקודת המבט של ההורים (הביולוגיים), אשר לכאורה נשללה מהם זכות יסוד והיא הזכות הטבעית להיות הורה וגם את נקודת המבט של שירותי הרווחה שעובדים על מנת להגן על הילד. מבחינתם הם מצילים ילדים הנמצאים בסיכון בביתם והם גם מייצגים את המדינה, אשר מתוקף היותה רגולטור, צריכה לדאוג לטוב הילד, המוגדר על פי ״חוק הנוער״ (טיפול והשגחה) כחסר ישע,[1] ונועד להגן על שלומם של קטינים המוגדרים על פי חוק כ״נזקקים״.

מבוא

זכויות הילד

טובת הילד

הזכות להורות

מסוגלות הורית

השמה חוץ ביתית

בעד ונגד

סיכום

ביבליוגרפיה