חלק א': על היחסים שבין חברה לתרבות
בטרם אגש לדון במערכת היחסים בן חברה לתרבות המתגלמת בתיאטרון הפמיניסטי- אפתח בתיאור היחסים המתקיימים בין חברה לתרבות על פי גישות שונות- ובעיקר על פי חוקרי אסכולת ברמינגהם.
מוטי רגב (2010) מסביר במאמרו כיצד הנחת היסוד של הגישה המרקסיסטית לחקר החברה בת זמננו היא שהמשטר הקפיטליסטי המאפיין את העידן המודרני מושתת על יחסים של כוח וניצול ועל היגיון של צבירה מתמדת של הון, שמניב מצבים מחריפים והולכים של תחרותיות והישגיות, הן במישור האינדיבידואלי והן במישור הקולקטיבי: תוצאה מרכזית של מצב זה היא הכפפה של בני אדם למצב שבו תכליתנות ותועלתנות מכתיבות את הבנת המציאות. בעקבות הנחת היסוד המרקסיסטית הזו בחנו חוקרי אסכולת ברמינגהם תכנים שונים באמצעות השאלה- האם הם מאששים או מבקרים את המשטר הקפיטליסטי? האם הם כפופים או מתנגדים לתרבות השלטת? בניגוד להשקפה המרכסיסטית נקודת המוצא של אסכולת ברמינגהם כמו זו של גראמשי היא נאו מרכסיסטית.
כך, בהשפעת אלתוסר, ובמידה מסוימת גם בהשפעת אדורנו, החשיבה הניאו מרקסיסטית של חוקרי התרבות החדשים בשנות השבעים הובילה לתפיסת חלקים ניכרים של התרבות והאמנות כמקיימים פונקציה אידיאולוגית גורפת של שעתוק ושל כינון בני אדם כסובייקטיביים, כלומר כנתינים של המשטר הקפיטליסטי. עם זאת, האמונה באפשרות להתנגד למציאות הקיימת ובקיומה של עשייה תרבותית מתנגדת וביקורתית, שנבעה מההיכרויות עם ההתרחשויות של שנות השישים, הובילה גם לאימוץ רעיונותיו של גרמאשי (רגב, 2010) .
תקציר
חלק א': על היחסים שבין חברה לתרבות
חלק ב': תיאטרון פמיניסטי
חלק ג': מקרה בוחן
סיכום
רשימת מקורות
