בליל ה4 בנובמבר 1995, בתום 'עצרת השלום' שנערכה בכיכר מלכי ישראל, ירה יגאל עמיר בראש ממשלת ישראל דאז, יצחק רבין, והרגו. רצח פוליטי זה, על רקע ההתנגדות למהלכים מדיניים שרבין יזם, נצרב בזכרון הלאומי של עם ישראל כאירוע טראומתי שרבים התקשו לעכלו. בני נוער רבים היו שותפים לאבל הכבד שעטף את המדינה ורבים ביטאו את כאבם במכתבים למשפחת רבין האבלה, בכתבות בעתוני בית-הספר, בביקורים תכופים במקום בו הרצח אירע ובדפוסי אבל שונים כמו הדלקת נרות בכיכר, ועל כן כונו 'נוער הנרות'.
מטרת עבודה זו היא לחקור את תופעת נוער הנרות בעיקר בהיבט החברתי. מאחר שרצח רבין הצמיח את הדור המכונה 'נוער הנרות' ונוער זה בחר גם להגדיר עצמו כזה והיה בעל התנהגויות מובחנות, הרי שאלו באופן טבעי ומתבקש עשויים להוביל לבחירות אידיאולוגיות ופרקטיות. אמנם נוער הנרות היה אז בגיל ההתבגרות אך לא ניתן היה להתעלם מהיקף התופעה ומשמעותה.
בעבודה זו אבחון את התגובות השונות לתופעת נוער הנרות, מהם היו מניעיו, מה היתה השפעתו של נוער הנרות, מה היו המשמעויות התיאורטיות והמעשיות של התופעה ואתייחס לשאלה האם נוער הנרות עמד בציפיות שיוחסו לו?
סקירת ספרות
"כל הלילה דלקו הנרות בכיכרות, והם ישבו ובכו, אחזו ידיים ושרו. הם כתבו דברי אהבה וגעגועים על הקירות ושלחו אלפי מכתבים למשפחת רבין. חוקרים, סוציולוגים ופסיכולוגים, חשבו אז בחורף של שנת 1995 שבעקבות הרצח, תעבור החברה הישראלית שינויים גדולים.
