עבודה זו תנתח את מערכת היחסים הנרקמת בין צה"ל, כמוסד מעצב ומרכזי בחברה הישראלית, לבין פקודיו, תוך שימוש בתיאוריות ומושגים מתחום הסוציולוגיה. הניתוח יתבסס על ראיונות עם שני לוחמים, מתקופות שונות, ובהקשר של 4 נושאים עיקריים: תהליך החיברות, כינון זהות חברתית, סטייה ורובד חברתי.
תהליך החיברות של חייל בצה"ל מתחיל מיום הגיוס בבקו"ם ונמשך לאורך כל המסלול הצבאי של אותו חייל. המטרה היא תהליך חיברות מחדש- תהליך שמטרתו ליצוק תוכן חדש בנער שהופך לחייל ביחידה לוחמת. צה"ל כסוכן חיברות היררכי וטוטאלי, מעוניין להקנות לצעירים המתגייסים זהות חדשה, וזאת באמצעות בידוד וניתוק מהסביבה החיצונית שהייתה מוכרת עד כה. השלב הראשון של התהליך הוא שלב הניתוק- השלב הזה מתרחש בבקו"ם, כאשר הנער נפרד מהעבר ומקבל מאפיינים של זהות חדשה כגון מדים ומספר אישי. השלב השני הוא השלב הלימינאלי- מתרחש בטירונות כאשר המטרה היא לשבור את רוחו של הנער, על מנת לעצבו מחדש. דוגמה לעיצוב שכזה עולה כאשר בני מסס אומר שהכניסו לו ולחבריו ליחידה לראש, שחייבים להילחם עד טיפת הדם האחרונה, וההטמעה של הרעיון הזה הייתה כל כך חזקה עד שכל החיילים פעלו כך בצורה אוטומטית, מבלי לחשוב על כך. השלב השלישי הוא השלב של החיבור מחדש- בשלב הזה מתגבשים הבדלים בין החיילים בהתאם ליחידה אליה הם משתייכים. מהראיונות עולה כי ישנה יריבות וותיקה בין הצנחנים לגולני, מין גאוות יחידה שמוחדרת על ידי המפקדים כדי ליצור תחושת נבדלות ועליונות. חברי היחידה הם שהופכים להיות קבוצת השווים (peer group) של החייל. אל"מ אלוני מבין את התרומה של קבוצת השווים ולכן מוחה על ההתערבות של הורי החיילים בתהליך החיברות.
