שנים ספורות לאחר כיבוש רצועת עזה בשנת 1967 בידי ישראל, הקימו את ההתנחלויות הראשונות במטרה לחזק את אחיזתה של ישראל באזור. האידאולוגיה שדחפה את אותם מתיישבים הייתה ציונית ודתית, והם קיבלו תמיכה רחבה מהממשלה. ההתנגדות הפלסטינית כנגד ההתנחלויות הללו החלה וגברה עם השנים, וזאת לאור מצבם הכללי הקשה של תושבי עזה והרצון של ממשלת ישראל להגיע לפתחו של מו"מ על הסכם עם הפלסטינים.
ממשלת ישראל, דאז, של אריאל שרון (ז"ל), השתכנעה שיש לסגת באופן חד צדדי מרצועת עזה, ללא כל הסכם – ההחלטה התקבלה בשנת 2005, והכתה בהלם את ציבור המתנחלים בכל הארץ. 17 ישובים פונו מרצועת עזה ו-4 ישובים מצפון השומרון – כולן הוקמו בהחלטה ובחסות הממשלה (אבן, ההחלטה ששינתה את פני ההיסטוריה, 68).
המתנחלים פונו בידי צבא ישראל בתוך שבוע באוגוסט 2005. המתנחלים התכחשו לנסיגה שלהם עד הרגע האחרון, וסירבו לשתף פעולה עם המפנים שהיו ברובם חיילים בהכשרה לקצונה, ופעלו בזמן העקירה בדרכים של אלימות, השפלה או ניסיון לשכנע את החיילים לסרב פקודה ((ארנון, לוזון, שנל, שמאי, השפעות פינוי ממקום יישוב, 120).
נושא עבודת המחקר: זיכרון קולקטיבי בנושא ההתנתקות מרצועת עזה וצפון השומרון
שאלת המחקר שתנחה אותי: באיזה אופן זוכרים ומנצחים המפונים את אירוע ההתנתקות וחייהם בהתנחלויות, והאם האופן שבו הם מנציחים את האירוע מאפיין את הטראומה שעברו?
ברצוני לבדוק כיצד זוכרים המפונים את האירוע המכונן של ההינתקות מבתיהם, כיצד האירוע השפיע על צורת ההנצחה שלהם, וכיצד צורת ההנצחה מאפיינת את הטראומה האישית והקבוצתית שהם עברו ותומכת בהם כך שיכולו להתמודד עם הטראומה.
מבוא
פרק 1 – סקירת ספרות
תרבות ותודעה קולקטיבית
דת כתרבות
מה בין זיכרון קולקטיבי לזיכרון היסטורי
זהות
משמעות המקום בהבניית הזהות
טראומה וטראומה תרבותית
מושגים כללים של טראומה
פרק 2 – אירוע ההתנתקות, מחקרים
הפגיעה בזהות
אובדן ובגידה
תוצאות הפינוי
פרק 3 – הנצחה וזיכרון
פרק 4 – דיון
סיכום
ביבליוגרפיה
