לאחרונה, סגנונות נוער מרהיבים פרצו לתוך קטגוריית התרבות וגרמו לצעירים להיתפס כקהילה מובחנת של צעירים בעלת מעמד חדש. ההסבר שניתן הוא כי מתבגרים מצטרפים לחבורות תת תרבותיות על מנת לפתח מקורות של הערכה עצמית, אשר נפגעת במסגרות השגרתיות. בתרבויות נוער אלו, העבריינות הוטמעה והפכה ללגיטימית והצורך העקרוני היה לבטא אוטונומיה נפרדת מההורים. כל תרבות מאופיינת על ידי קבוצות חברתיות אשר מפתחות דפוסי חיים ייחודיים ומעניקות צורה אקספרסיבית לחווה החברתית. אולם, היחסים החברתיים הללו מושפעים רבות מההקשר ההיסטורי והאידיאולוגי שלהם. כל התפתחות בתת-התרבות מייצגת פתרון למערך בעיות מסוים והיא מושפעת ממגוון ערוצים שגרתיים כמו בית ספר, משפחה, עבודה ועוד. כל אחת מזירות ההתרחשות כופה את סגנונה המיוחד, את החוקים ואת משמעויותיה, את ההיררכיה הערכית שלה. החוויה העקבית, ההמוניות ותחושת השייכות, הן אלו המושכים אל תת-התרבות צעירים עם השאיפה לממש עצמם.
תת תרבויות מסמלות רעש, כלומר הפרעה בסדרי עולם המובילה מאירועים ממשיים ותופעות, לייצוגיהם בתקשורת. לכן, תת תרבות משמש לא רק כמטפורה של אנרכיה פוטנציאלית, אלא כמנגנון ממשי של הפרעה סמנטית. תת תרבות מוגדרת כ"לא טבעית", מכיוון שהיא מבטאת תכנים אסורים (מודעות להבדל בין התרבויות) בדרכים אסורות (קוד לבוש). החידוש הסגנוני שמביאה עמה התת-תרבות הוא הדבר הראשון התופס את תשומת הלב של התקשורת. התנהגות עבריינית או זיהוי של לבוש ייחודי לקבוצה כלשהי עשויים לשמש כזרז לפאניקה מוסרית. ככל שהתת-תרבות מציגה עמדה שיווקית יותר ואומר המילים שלה הופך למוכר, כך גם ההקשר הרפרנציאלי שאליו היא משויכת הופך לגלוי יותר.
