ברוך קימרלינג (2004) דן בספרו "מהגרים, מתיישבים, ילידים" על המושג "הגמוניה", אותו תבע אנטוניו גרמשי (Gramsci), כדי לתאר את המצב שהתרחש במדינה בארבעת העשורים הראשונים להקמתה. לטענתו המצב ההגמוני נולד בעקבות ההתמודדות של מדינת ישראל החדשה עם קליטת הגירה המונית אליה ורצונה להביא למצב של מניעת זעזוע ושינוי הסדר הפוליטי, הכלכלי והתרבותי שלה. כך נוצר בעצם משטר הגמוני – צורת שליטה אולטימטיבית שבה מתקיימת שליטה אידיאולוגית של חלק אחד מהקולקטיב במדינה על יתר חלקיו, באמצעות אחדות אינטלקטואלית ומוסרית מובנית (קימרלינג, 2004, עמ' 142). במצב זה נוצרת יכולת תרבותית מונופוליסטית של הפלח השולט במדינה, להגדיר את המציאות החברתית, כלומר הזהות והזיכרון הקולקטיבי מתעצבים ומעוצבים מחדש על פי האינטרסים הפוליטיים, הכלכליים, הריבודיים, האתניים, הדתיים או הלאומיים שלו. אותו חלק דומיננטי מצליח לגייס את האליטה הפוליטית, המוסרית והאינטלקטואלית ולכפות את השקפת עולמו על הקבוצות הכפופות לו ובכך להגדיר מחדש את הצרכים והאינטרסים שלהן. שליטה הגמונית מוצגת כסיטואציה אוניברסאלית ושוויונית שנועדה לשרת את טובת הכלל ואת טובתו של היחיד בתוכו.
קימרלינג מפרט מספר מאפיינים לקיום הגמוניה תקינה, כאשר בשורה התחתונה הוא רואה במפא"י שניהלה את המצב ההגמוני האידיאלי בתקופה הראשונה של המדינה. במשטר הגמוני האוכלוסייה מגויסת ורואה במשטר כמשטר הנכון והמוסרי ביותר, היא אינה מנסה להתמרד ועל כן אין צורך להשתמש באלימות כדי לכפות את המשטר. הכלל מוכן להקריב עצמו למען משטר אוניברסלי שנתפש כהכי טוב למען כולם.
