תחום הדת והמדינה בכלל, והסדר עניין הנישואים והגירושים בפרט, מהווה תחום הנתון למחלוקות מזה שנים בין קהילת המאמינים הדתיים לבין קהילת החילונים. לחוקי הנישואים והגירושים במדינה, המחייבים כל אדם יהודי בישראל להינשא ולהתגרש על פי ההלכה היהודית בלבד, ישנה השפעה רבה על תחומי החיים. אנשי הדת המאמינים רואים בקיום חוקים אלו כתנאי הכרחי להבלטת הקשר המהותי בין העם לדתו.
נתייחס לנימוקיו של הרב דוד סתיו, במאמרה של רות הלפרין-קדרי (2015). הרב סתיו מבין את השפעת תהליכי החילוניזציה והרצון להתפתחות מודרנית במדינה ועדיין מצדד באי חילול שינויים בחוקי הנישואים והגירושים כפי שהם ניתנו לנו מטעם הקדוש ברוך הוא. הוא מסביר כי למרות שרוב תושבי המדינה אינם דתיים, הם יעדיפו את זהותם היהודית על פי כל זהות אחרת, לרבות זו הישראלית, והרי שאחד המרכיבים הבולטים בזהות זו היא הדת. "מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי היחידה בעולם. לכן, היא נושאת באחריות היסטורית לשימורו ולהתפתחותו של העם... הבטחת נישואים כדת משה וישראל פירושה הבטחת קיומו של העם כערך שכל אדם מביא בחשבון בטרם יחליט אם או כיצד הוא מתעתד לבנות את ביתו" (שם עמ' 117). על פי הרב סתיו, ידוע העניין כי לחברה החילונית יש מונופול על ניהול מערכות, על כן ניהול מערכת הנישואים והגירושים במדינה התאימה עצמה למונופול זה. אולם, לצורך המשכיותו של העם היהודי יש לשמור על המסגרת ההלכתית.
