לפי אדרעי (2007), כ"ז בניסן נקבע בישראל כיום הזיכרון לשואה ולגבורה כזיקה לפרוץ מרד וורשה וסמיכותו ליום העצמאות, אך קיים יום נוסף להנצחת השואה שחל ביום י' בטבת המוכר בשם "יום הקדיש הכללי" שנקבע מאחר ויום זה מציין כבר מאורעות היסטוריים שאירעו לעם ישראל בהקשר של שחול ואבל. שני ימים אלו מבטאים את הניסיון לעצב את זכר השואה כחלק מההיסטוריה היהודית מחד ומאידך כהתחלה של עידן חדש בתולדותיו של העם היהודי. בחברה החרדית נהגו שלא לציין ימים אלו כימי זיכרון לשואה ולגבורה. התעלמות החברה מימים אלו נגרמה כתוצאה מניתוק הזיקה שבין ימים אלו למסורת היהודית. למרות שנראה כי החברה החרדית אינה עסוקה בהנצחת השואה נראה כי ממצאים ממחקרים שנעשו על השואה מראים כי החברה החרדית מנציחים את יום השואה והגבורה דווקא באופן אינטנסיבי.
בשונה מהנצחת יום השואה בקרב החברה החילונית שנועדה להנכיח את החורבן של העם היהודי באמצעות המשמעות הקטסטרופלית של השואה, החברה החרדית ניסתה להנציח את השואה בזכר העולם התורה שחרב וזאת באמצעות שיקום ובנייה של עולם זה שחרב. בעוד שהעולם החילוני הדגיש את השואה כנקודת תפנית לצידוק המוסרי לקיומה של המדינה העולם החרדי ביקש לשקם את ההריסות של העולם הישן שחרב שאופיין בעולם רוחני, חי ותוסס.
מרכיב מהותי בניסיונו של הציבור החרדי לשיקום העולם הרוחני שחרב מתבטא בהקמתם מחדש של הישיבות שחרבו. בשיקומם של עולם הישיבות ראו החרדים את המצבה האמתית לעולם היהודי שנחרב בשואה.
