סוגיית השבת ואופן שמירתה הוא נושא בוער בחברה היהודית-ישראלית. מבין חוקי "שמירת השבת" קיים חוק האוסר חלקית על מסחר ופנאי, חוק שעות עבודה ומנוחה וחוק האוסר על הפעלת תחבורה ציבורית מסובסדת בשבת (למעט למשל מוניות שירות, שהן גוף פרטי). הסטטוס קוו בנושא זה קיים עוד מלפני קום המדינה. רוב התחבורה הציבורית אינה פעילה בשבת, פרט לקווי שירות המשרתים יישובים מרוחקים, כדוגמת קווי אילת הפנימיים והחיצוניים, קווים המשרתים את ערי הצפון הרחוקות עד לקריית שמונה והתחבורה הפנימית בחיפה שפועלת כרגיל כל השבוע.
עפ"י תקנה 386 (א) של הכנסת: "הרשות לא תיתן רישיון קו להפעלת אוטובוס ציבורי בשבת, אלא בקו שירות המשרת נוסעים לבית חולים, ליישוב ספר, ליישובים שתושביהם אינם יהודים, או שהקו חיוני מבחינת ביטחון הציבור או מבחינת קיום שירותי תחבורה ציבורית" (תקנות התעבורה תשכ"א, 1961). למרות החוק, בנוסף לרוב היישובים בארץ בהם אינם מתקיימת תחבורה ציבורית בשבת כלל, יישובים ערביים ולא-יהודים רבים נותרים אף הם ללא תחבורה ציבורית הולמת בשבת.
לאורך ההיסטוריה של מדינת ישראל (ועוד לפני הקמת המדינה) המחלוקות סביב הנושא היו גדולות. כיום, רוב הציבור נגד החוק (72% מהציבור היהודי, נכון ל-2016[1]), זאת למרות שהוא נותר כמעט ללא שינוי משנת 1961.
