העבודה עוסקת בשסעים העדתיים במדינת ישראל ומתמקדת ביחסים העדתיים בין יוצאי עדות המזרח לבין האשכנזים, יוצאי מערב אירופה ואמריקה. זאת, בשל נראותם של שסעים אלו כַמורכבים וכַרגישים ביותר.
תחילה, יסוקרו שניים מן העימותים הבולטים ביותר בתולדות היחסים העדתיים האמורים: תנועת הפנתרים השחורים משנות ה-70 והקמת הקשת הדמוקרטית המזרחית, תוך ניתוח התמודדות המערכת הפוליטית במדינה עם האירועים. בחלקה האחרון של העבודה, יוצג המבט הרלוונטי לשסע העדתי האשכנזי-מזרחי כיום.
מחאת 'הפנתרים השחורים' התפתחה בסוף 1970 מתוך מתחים וקונפליקטים עדתיים ברורים. מקימי התנועה היו צעירים משכונת מוסררה בירושלים אשר הגיעו מרקע סוציו-אקונומי נמוך ובמשך למעלה משנה הנהיגו את המחאה כנגד הפערים החברתיים והכלכליים על רקע האפליה העדתית.[1]. אמנם, עד אז קיבלו עולי ארצות המזרח את הטענה בדבר דחיקת מצוקתם בשל הקצאת המשאבים לצורכי הביטחון. אולם, בשל ההטבות וההקלות שנתנו לעולים מברית המועצות בשנים אלו, הבינו העולים כי גם שיפור כלכלי במדינה לא יביא לחלוקת משאבים הוגנת וכי גם הגישה המפנה את ההקצאות על פי וותק - אינה רלוונטית עוד.[2]
הופעתה הפומבית הראשונה של התנועה היתה ב-3 למרץ ב1971, בהפגנה שנערכה לפני בניין העירייה בירושלים ולאחר מכן נערכו הפגנות רבות ברחבי הארץ.[3] הפנתרים הציבו אתגר אתני חריף שאיים לחצות את גבולות הקונסנזוס הלאומי.[4]
