כיום האזרחים הנכים החיים במדינת ישראל מתבססים על הקצבאות אותן הם מקבלים מהמדינה, הקצבאות הללו מסתכמות ברובן בכמחצית ממשכורת המינימום במדינת ישראל.
כאן נשאלת השאלה כיצד במדינה מפותחת במאה ה21 מתרחש מתקיימת סיטואציה, בה אזרחים אלו מוגבלים לרוב מבחינה פיזית, דבר הפוגע ביכולתם לעבוד ולכן הם נאלצים להסתדר עם הקצבאות הנמוכות אותן הם מקבלים מהמדינה?
התשובה של הנכים היא שזה לא יתכן ולכן הם דורשים הגדלה באופן ישיר של הקצבאות המוענקות לנכים החיים במדינת ישראל לשווי שכר המינימום. פתרון זה יפתור באופן ישיר את אי השוויון המתקיים בין הנכים החיים במדינה לאזרחים הרגילים. כמו כן הוא יצמצם באופן משמעותי את הפערים הכלכליים והחברתיים המתקיימים בין הנכים לשאר אזרחי המדינה, בניגוד לפתרונות אחרים שעלולים להרחיב את הפערים הללו. מנגד, ידיהם של הפוליטיקאים כבולות. הם לא יכולים ביום אחד להעלות את קצבאות הנכים לשכר המינימום משלל סיבות- העיקריות שבהם-ישראל לא מוגדרת כמדינת רווחה במובן הרחב שלה. כמו כן, להעלאת הקצבאות יש השלכות תקציביות מרחיקות לכת- זה גם יכול לגרום לאבטלה גבוה בקרב הנכים הקלים ולפגוע בתוצר המדינה. כמו כן, לפוליטיקאים יש התחייבויות פוליטיות לקהל הבוחרים שלהם – שלהם הם אמורים תחילה להשיג תקציבים.
הנכים מבססים את דרישתם על בסיס אמונה כי מדינת ישראל צריכה להיות מדינת רווחה כמו מדינות שונות ברחבי העולם. מדינת רווחה היא מודל כלכלי של מדינה אשר שואפת להבטיח את ביטחונם הסוציאלי של כל תושביה.
ללא רשימה ביבליוגרפית.
