בשנת 1973 הצהיר הרב עובדיה יוסף, שהיה הרב הראשי הספרדי באותה עת, כי היהודים באתיופיה הם חלק משבט דן ועל כן, הם זכאים לעלות לישראל מכוח חוק השבות ללא שום הגבלה או התמהמהות: ״יהודים שחייבים להצילם (...) להחיש עלייתם ארצה ולחנכם ברוח תורתנו הקדושה״ (סבירסקי וסבירסקי, 2002, 23). הצהרה זו חוללה שינוי גדול, שכן עד אז התנערה מדינת ישראל מאוכלוסיה זו וטענה כי לקבוצה זו אין דבר וחצי דבר עם מדינת היהודים. הגושפנקא ההלכתית שהעניק הרב עובדיה יוסף ליהודי אתיופיה, פתחה את הפתח לעלייה של כ-60,000 יהודים מממדינה זו בשני גלים מרכזיים: ״מבצע משה״ בין השנים 1984-1985 ו״מבצע שלמה״ בשנת 1991, לצד גלים מצומצים יותר לאורך השנים.
ההגעה של היהודים מאתיופיה התרחשה בעיצומה של תקופה בה מדינת ישראל החלה להבין ולהכיר בטעויות שעשתה בתהליך קליטת העלייה ההמונית של שנות החמישים והשישים בכלל ובקליטה שלהם במערכת החינוך בפרט. הביקורות המרכזיות שהושמעו על תהליך הקליטה ההמונית היו שאידיאולוגיית כור ההיתוך אותה קידם דוד בן-גוריון על מנת להפוך את היהודים שהגיעו לארץ לישראלים חדשים, כללה בפועל הסרה ומחיקת הזהות של יהודים ממדינות מוסלמיות בלבד. אימוץ הישראליות היה בעצם כפייה של אימוץ ערכים של הוותיקים וההגמוניה, שהיתה אשכנזית. ביקורת נוספת הושמעה על כך שילדים בני עולי עדות המזרח עברו סטריאוטיפיזציה והסללה במערכת החינוך לבתי ספר, אשר שילחה אותם ללמוד בבתי ספר מקצועיים, ללא תעודת בגרות וללא יכולת להתקדם בסולם החברתי.
