הכתבה שבחרתי התפרסמה בחודש האחרון, במספר אתרי וערוצי חדשות בארץ. בכתבה מתואר סיפורו של גטנט אסקנאוו, שעלה לארץ מאתיופיה לפני 14 שנה, ולאחר שהתחתן עם ילידת הארץ, גילה שזכותו לסיוע ברכישת דירה, נשללה ממנו.
על פי חוק, עולים חדשים זכאים לסיוע ברכישת דירה ראשונה, והעולים מאתיופיה זכאים אף לסיוע מוגדל. משרד השיכון מעניק לעולים חדשים מאתיופיה הטבה בצורה של הלוואה מהמדינה בריבית נמוכה לתקופה של 28 שנה, העומדת בין 400-500 אלף שקל, או הלוואה בגובה 95% משווי הדירה- את הסכום הנמוך מביניהם. התנאים לקבלת הסיוע הם שהורי הזוג הנשוי נולדו באתיופיה, או שאחד מבני הזוג נולד באתיופיה והורי בן הזוג האחר נולדו באתיופיה (לוקש, 2016).
תגובת משרד הבינוי והשיכון, לשלילת הזכאות לסיוע, הייתה שאכן קיימת בעיה במדיניות הנוכחית שהתקבלה לפני שבע שנים על ידי הממשלה, אשר מחייבת את שני בני הזוג להיות מהעדה האתיופית כדי לקבל את הסיוע. עוד נמסר שעם כניסתו של יואב גלנט, לתפקיד שר הבינוי והשיכון, הוא יפעל על מנת לערוך שינויים במדיניות כך שמספיק שרק אחד מבני הזוג יהיה מהעדה. בתגובה למקרה הספציפי של גטנט, משרד הבינוי והשיכון, יחד עם משרד הקליטה, הבטיחו לסייע לו ברכישת דירה (שם, 2016).
למרות שהמוסדות הרלוונטיים הבטיחו לטפל במקרה הספציפי הנוכחי, השאלה שעולה מהתנהלות מוסדות המדינה היא רחבה הרבה יותר. בכתבה, עמיטל, אשתו של גטנט, מוחה ואומרת שקיימת טענה על כך שאתיופים לא משתלבים בחברה הישראלית, ואילו בעלה שכן השתלב והפך לחלק מהחברה "משלם" על ידי ביטול הסיוע שמגיע לו (שם, 2016). הנושא הצורם שעולה מהכתבה הוא בעצם הפער בין העיקרון של כור ההיתוך והשתלבות העולים מעדות שונות, בחברה הישראלית, לבין המחיר של השתלבות זו.
