נושא הביטחון הלאומי הוא נושא מרכזי במערכת הבינלאומית, ובו מדינות ניצבות בפני אילוצים חיצוניים ופנימיים. בעת גיבושה של תפיסה ביטחונית כלשהי, על המדינה להעריך את החלופות הקיימות ולבחון את עלותן ותועלתן, אבל לעיתים למדינה אין חלופות רבות, ובחירת התפיסה מוגבלת וידועה מראש בשל אילוצים מערכתיים. הביטוי הישיר לחשיבותו של נושא הביטחון מתבטא בכך שמדינות רבות משקיעות תקציבי ענק בתחום הביטחון: בפיתוח אמצעי לחימה, ברכישת אמצעי לחימה ומיגון (מגורמי פנים ומגורמי חוץ), ובאחזקת הצבא. בפועל, אחוזים ניכרים יחסית מהתוצר הלאומי ומההכנסות של המדינות מוקדשים לביטחון, וברבות מהמדינות בעולם ההוצאה לביטחון היא הסעיף הגדול ביותר בתקציב השנתי.
המונח: "ביטחון לאומי" מורכב משני מושגים בסיסים אשר דרכם ניתן להבין את אופן גיבושו – לאום: בעקבות מיסוד מערכת המדינות המודרנית בווספליה ב-1648, וביטחון: על בסיס ניסיונותיה של כל מדינה לשרוד כישות סוברנית בזירה. ההמשגה של המונח "ביטחון לאומי" שונתה לאורך התפתחות השיח המחקרי עקב שינוי היעדים שהביטחון הלאומי ניסה להשיג. בתקופת המהפכה הצרפתית (1789) מרבית המלחמות התנהלו על ידי שליטים מקומיים ועל ידי צבאות מקצועיים אשר עסקו בשאלת הביטחון הלאומי ברמה קיומית בלבד.[1] היה מקובל להניח, שביטחון משמע, ביטחון המדינה ושמירה על קיומה הפיזי בלבד. בהמשך הדרך, עם הקמתה של מדינת הלאום, החל עידן המלחמה הטוטאלית. מדינות בנו את צבאותיהן כצבא אזרחים המוני אשר מגייס את כלל משאבי המדינה לתועלתו וכזה אשר רואה ביעדים צבאיים ואזרחיים השייכים לאויב כיעדים לגיטימיים לפגיעה.[2]
