מבוא:
עם קום המדינה, מערכת המשפט התבססה בעיקרה על הדין הבריטי והעות'מני אשר היה נהוג בה זה מכבר, ועם השנים החלה היא לאמץ דינים חיצוניים נוספים לקרבה, לרבות דינים אירופאיים ואמריקאים .
בשנת 1980 נתקבל חוק יסודות המשפט , כאשר לשונו של סעיף 1 לחוק הוא מקום בו בית המשפט מוצא עצמו מול שאלה משפטית קשה להכרעה, ולא הצליח להכריעה על פי החקיקה או על פי הלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות "החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל", והכל במטרה להשיב את המשפט העברי כנוהג מחייב בישראל . אולם, בפועל, נתגלה קושי רב לצקת את המשפט העברי לתוך המשפט הקיים, לאור העובדה שהמשפט העברי לא היה מסוגל להתמודד עם החברה המודרנית הקיימת ובהתאם לכך גם המשפטנים התקשו להבין את המשפט אשר היה מנוסח בשפה אחרת ומנוכרת .
על אף שהמשפט הישראלי לא הסתמך ברובו על המורשת, המחוקק הישראלי הותיר את מערכת בתי הדין הרבניים לכלל הדתות בישראל, והפקיד בידם את סמכות ההכרעה בכל הנוגע לנישואין, גירושין וענייני מעמד אישי .
דיני הנישואין והגירושין קובעים באיזו דרך ניתן להיכנס לברית הנישואין, ובאיזו דרך ניתן לצאת מברית זו, בשים לב לזכויות והחובות של כל אחד מבני הזוג.
בישראל, כל אזרח משוייך לעדתו הדתית, ובהתאם לכך, אותו מוסד דתי אליו משתייך הוא המוסמך להכריע בענייניו הדתיים. בהתאם לכך, היהודים יהיו כפופים לבתי הדין הרבניים, המוסלמים לבתי הדין השרעיים וכן הלאה. אולם, ישנם אזרחים רבים אשר הינם מחוסרי דת, או שדתם מעורבת, ומצד הרבנות, אין הם מוכרים כיהודים לפחות עד למועד בו יבחרו לעבור הליך גיור. עובדה זו מונעת מהם להינשא כדת משה וישראל, במדינת ישראל .
העבודה כוללת
דיני המשפחה בישראל
נישואין אזרחיים
סיכום
ביבליוגרפיה
