מתווה השלום של הנשיא קלינטון הוצג בפני ראש ממשלת ישראל אהוד ברק ויושב ראש הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת, במהלך חודש דצמבר 2000, ימים ספורים לפני סיום כהונתו הרשמית של הנשיא. המתווה הוצג כמסמך פרמטרים מחייב שהצדדים נדרשים להסכים עליהם באופן כללי כבסיס למשא ומתן על פרטי כל פרמטר, וכלל התייחסות לכל סוגיות הליבה שבמחלוקת: שטח המדינה הפלסטינית שעתידה לקום, סטטוס ירושלים והר הבית, סוגיית הפליטים, סידורי בטחון לישראל, סיום הסכסוך.
ממשלת ישראל הסכימה באופן עקרוני למתווה כנקודת מוצא למשא ומתן, עם כמה הסתייגויות קלות, בזמן שההנהגה הפלסטינית, אחרי דחיה ממושכת (מעבר לארבעת הימים שהוקצבו על ידי הנשיא קלינטון למתן תשובה עקרונית), ותחת לחץ בינלאומי כבד, לבסוף החזירה תשובה פורמלית חיובית, שכללה המון הסתייגויות והתניות מהותיות – שבאופן עקרוני העידו יותר על סירוב מאשר על קבלת הפרמטרים כבסיס למשא ומתן. (Morris, Barak, 2002)
מאוחר יותר, הנשיא קלינטון ציין כי כל ההסתייגויות של הנציגים הישראלים היו בתוך גבולות המתווה, ואף ההסתייגויות שהגישה המשלחת הפלסטינית היו מחוץ לגבולות הפרמטרים שהוצעו על ידי האמריקאים (Clinton, 2005).
למרות זאת, בעקבות דיונים קדחתניים בין הצדדים הוסכם על מפגש פסגה בטאבה במהלך חודש ינואר 2001, שבו ינסו המתווכים האמריקאים לתווך על המחלוקות בין הצדדים.
הפסגה הסתיימה בכישלון צורב, לאחר שהמשלחת הישראלית החליטה להפסיק את השיחות בגלל חוסר גמישות מהצד הפלסטינאי, ובעקבות לחץ פוליטי מהבית, עם התקרבות מועד הבחירות הכלליות.
תקציר
מבוא
מתווה השלום של קלינטון, דצמבר 2000
רקע היסטורי, מדיני ופוליטי
עיקרי המתווה ומטרות
תוצאות
השלכות המתווה על מדיניות ארה"ב
השוואת המקרה למתווה השלום בצפון אירלנד
סיכום ומסקנות
ביבליוגרפיה
