א. המערכת הפוליטית הישראלית היא מערכת רב מפלגתית שופעת בשל מספר המפלגות ומשקלן היחסי זו לעומת זו (גל-נור, בלאנדר, 486). ניתן לטעון כי במערכת המפלגתית מאז קום המדינה ועד ימינו חלו מספר תמורות מרכזיות לאורך השנים.
1. משנת 1948 ועד 1965 היתה המערכת המפלגתית בישראל בעלת מספר מאפיינים מרכזיים. ראשית, היתה זו מערכת רב מפלגתית שופעת, דהיינו, מערכת עם שש מפלגות ויותר. מאפיין נוסף היה המרכזיות של מפלגת מפא״י כמפלגה הדומיננטית. מפא״י היתה מפלגת ציר ולא ניתן היה להקים קואליציה מבלי לכלול אותה. מאפיין נוסף היה התנהלות חיים מפלגתיים ברמת חיכוך גבוהה ושליטה נמוכה ביצריות. (שם, 486) הכוח של מפא״י שנבע משליטתה על ההסתדרות, הסוכנות היהודית והרשויות המקומיות התמיכה הציבורית הרחבה של מפא״י (שם, עמ׳ 479) מנע אופוזיציה רצינית ואיפשר צעדים בלתי דמוקרטיים בעליל כגון, השלטון הצבאי שהוחל על האוכלוסייה הערבית, הדרת חירות ומק״י, שליטה על התקשורת והפעלת שירות הביטחון כנגד יריבים פוליטיים.
ככלל, שיעורי ההצבעה בישראל ירדו במשך השנים באופן עקבי. על פי מחקרים שונים, דפוסי ההצבעה בישראל מושפעים מכמה משתנים מרכזיים:
א. השקפת עולם משולבת בנאמנות מפלגתית
עד למהפך של שנת 1977 ההצבעה המפלגתית היתה תוצר של השתייכות מפלגתית למחנה מסויים. ההזדהות המפלגתית עברה בדרך כלל מדור לדור, כאשר הניידות בין המפלגות היתה תופעה זניחה למדי. שנת 1977 סימנה את תחילת הניידות המפלגתית, כאשר חלק ממצביעי מפא״י עברו לד״ש. בשנות ה-80 המערכת הדו-גושית והקיפאון הפוליטי הקטין את הניידות הפוליטית, כאשר כל צד שמר על נאמנות למפלגתו הוא.
א. קואליציה היא ברית זמנית בין מפלגות שמשתפות פעולה ביניהן בהקמת ממשלה שתקבל את תמיכת הפרלמנט (שם, 586). מאז הקמת המפלגות עוד לפני קום המדינה, השלטון היה תמיד מושתת על קואליציות מכיוון שמעולם אף מפלגה לא קיבלה מספיק קולות, כדי להקים ממשלה ללא שיתוף מפלגות אחרות (שם, 587). אחת הסיבות לכך היא שיטת הבחירות הארצית-יחסית, אשר מעודדות מערכת רב מפלגתית ולכן מגדילות את הסיכוי להקמת קואליציה. גל-נור ובלאנדר טוענים כי במשך השנים חל שינוי במוסד הקואליציה ממודל הסכמי, שהיה נפוץ עוד מתקופת היישוב, למודל פלורליסטי יותר (שם, 587).
