למרות החלטת האו״ם בתוכנית החלוקה והתכנון המקורי, לישראל אין חוקה כתובה, אלא את מגילת הכרזת העצמאות של המדינה, שקיבלה תוקף משפטי בשנת 1992 ואת ״חוקי היסוד״. בספרם ״המערכת הפוליטית בישראל״ טוענים יצחק גל-נור ודנה בלאנדר כי בפועל נוצרה בשנת 1949 חוקה, אותה הם מכנים ״חוקת 1949״, המהווה ביטוי לדגם הדמוקרטיה ההסכמית בציבור היהודי בישראל.
ערב הבחירות לאספה המכוננת הגישה ועדת ורהפטיג את הצעת החוקה שגיבשה. בכנסת הראשונה הוטל על ועדת החוקה, חוק ומשפט להכין הצעת חוקה למדינה. בסופו של דבר, מליאת הכנסת היא זו שהחליטה על עתידה של החוקה בכך שקיבלה את ״החלטת הררי״. החלטה זו קבעה הלכה למעשה כי לא תכונן חוקה לישראל באופן מיידי. החוקה תבנה לאורך זמן ותהיה מורכבת מפרקים פרקים, כאשר כל אחד מהם יהווה ״חוק יסוד״ בפני עצמו.
א. עקרון הפרדת הרשויות נועד למנוע ריכוז כוחות בידי רשות מסויימת אחת, כמו גם לאזן ולבלום את היחסים בין הרשות המחוקקת, המבצעת והשיפוטיות. פיזור הסמכויות נועד למנוע שימוש לרעה בכוחה של אחת הרשויות על חשבון רעותה ולרעת אזרחי מדינת ישראל. חשיבות עקרון הפרדת הרשויות נובע מכך שהוא מונע ריכוז של כוח ושימוש בו לרעה של רשות אחת ובכך מאפשר המשך של שלטון דמוקרטי תקין. הפרדת הרשויות מתבטאת בחלוקת סמכויות ובפיקוח הדדי באמצעות מנגנוני איזון. ישנם מספר עקרונות המגולמים בעיקרון הפרדת הרשויות. מניעת ריכוז הכוח בידי רשות אחת וזאת באמצעות פיזור הכוח בין שלוש הרשויות; איזון בין הרשויות וכוחן על ידי פיזור הסמכויות ביניהן; פיקוח ובקרה הדדיים בין שלוש הרשויות;
המונחים לעיל קשורים לרשות השיפוטית וקשורים זה בזה. הרשות השיפוטית בישראל עומדת יפה במבחן הדרישות של שופטים נקיי כפיים, שופטים מקצועיים, פעילות משפטית מתוך אי תלות בשום גורם חיצוני לצד אימון הציבור ויוקרה ציבורית (גל-נור, בלאנדר, עמ׳ 279-280, 284). בתי המשפט מבקרים את הרשות המחוקקת ואת הרשות המבצעת והם כפופים לחוקי היסוד. גד ברזילי מראה כי משנות השמונים מתרחשת שקיעה של המפלגות כמנגנונים ממוסדים להסדרת קונפליקטים חברתיים שבאה לידי ביטוי במעבר מדומיננטיות של מפלגות לאתוס משפטי. זאת, בין השאר, בפרשנות הרחבה שהעניק בג״ץ לחוק כבוד יסוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק, אשר בתנאים מסויימים הם מאפשרים לפסול חוקים בשל תוכנם. (ברזילי, עמ׳ 101)
