חוקרים רבים טוענים כי צבא בכלל והצבא הישראלי בפרט, הוא בעל אופי ממוגדר (וייס, 1995; יזרעאלי, 1999), כאשר נשים מאיישות תפקידי משנה בעיקר כנותנות שירות ותומכות לחימה לחיילים הגברים, או נתפסות ככאלה שתרומתן היא זניחה ושולית. דפנה יזרעאלי מאתרת היבט פרדוקסלי בשירות הצבאי של נשים בישראל: מצד אחד, ישראל מתגאה בשוויון בין מינים שמתבטא בגיוס נשים לצה״ל. מצד שני, הצבא הוא סוכן המשעתק את אי השוויון המגדרי בחברה הישראלית, מעצים אותו ומנציח אותו (יזרעאלי, 1999).
מחקרים אחרים בוחנים את הדומיננטיות של הצבא בחברה הישראלית ואף טוענים כי ניתן לאפיין את החברה הישראלית כחברה מיליטריסטית (קימרלינג, 1993, בן-אליעזר, 2000). מראשיתו שימש הצבא כסוכן חיברות מרכזי בהפיכת מהגרים ופליטים שהגיעו לארץ בשנות החמישים ל״ישראלים״ (ליסק, 2009). ה״ממלכתיות״ של בן גוריון מיקמה את הצבא במרכז החברה הישראלית והגבולות בינו לבין החברה האזרחית מטושטשים עד היום: מרבית הישראלים החילונים מגוייסים לצבא ומשרתים גם במילואים לאחר סיום שירות החובה, רבים מהקשרים שנוצרים בצבא משרתים את האזרחים גם בחיים אחר כך, רבים מהגנרלים נכנסים לפוליטיקה לאחר שפרשו מהצבא, התקציב הצבאי בישראל הוא אחד מהגבוהים בעולם ובמקרים רבים של קביעת מדיניות ממשלתית, ישנה דומיננטיות של השיקול הביטחוני (בן-אליעזר, 2000).
יחסי צבא חברה בישראל משפיעים גם על שאלות של מגדר, אשר חוצות את גבולות השירות הצבאי ומשפיעות גם על החברה הישראלית.
