מתחילת שנות התשעים של המאה העשרים, נהפכה ישראל לחלק מהתופעה הגלובלית של סחר בבני אדם ובין היתר, ליעד של סרסורים המייבאים לישראל נשים למטרות סחר לזנות. הסחר הגלובלי בנשים מבוסס על היצע וביקוש ממדינות מייבאות ומדינות מייצאות. מדינות עם תעשיית מין מפותחת יוצרות את הביקוש, והן המדינות המייבאות, ואילו מדינות בהן ישנה יכולת לגייס נשים לתעשיות המין הן המדינות המייצאות (Denisova& Hughes, 2002). אחד הגורמים הבולטים שתרמו להתפתחותה של התופעה היא הלגיטימציה הקיימת בחברה הישראלית לקניית שירותי מין בכסף, כמו גם אדישותה ובורותה של החברה לעצם קיומה של התופעה (Chaikin& Safran, 2011). תופעת הסחר התפשטה בישראל להיקפים מדאיגים מתחילת שנות התשעים ועד לחקיקתו של "חוק איסור סחר בבני אדם" בינואר 2007 (אלוני- סדובניק, 2013). בעבודה זו אבחן את התמודדות הגופים הממשלתיים והלא ממשלתיים, במדינת ישראל, עם תופעת הסחר בנשים, לאורך שני העשורים האחרונים.
הקהילה הבינלאומית מתייחסת לתופעת הסחר בנשים כהפרה בלתי נדלית של זכויות אדם בסיסיות, העומדות בבסיסה של כל דמוקרטיה מערבית מודרנית Sulaimonova, 2006)). אך התופעה של סחר בנשים איננה רק פשע נגד האנושות והפרה בוטה של זכויות אדם בסיסיות. היא מהווה איום על המרקם החברתי של המדינה ועל ערכיה המוסריים. מדינה הדואגת לביטחונה וחוסנה לא יכולה לאפשר שוק הסוחר לצורכי זנות בנשים, נערות וילדים (אלוני- סדובניק, 2013). לנוכח זאת החליטו הכנסת וממשלת ישראל כמו גם ארגונים לא ממשלתיים להיאבק בתופעת הסחר בבני אדם בישראל.
