הגירה פנימית
על פי רוב, הגירה פנימית מלווה בתהליכי עיור אינטנסיביים. אנשים רבים עוברים מכפרים לערים הגדולות, ובכך מגדילים את אפשרויות התעסוקה שלהם ואת הרשת החברתית שלהם. ישנם שני מאפיינים בולטים לתנועות הגירה פנימית: התרופפות הערכים החברתיים המסורתיים שאפיינו את החברה טרם ההגירה, ושינוי המבנה המשפחתי שנוצר בעקבות ההגירה (חליחל, 2011).
במדינת ישראל, קיימות שתי תופעות עיקריות בכל הקשור להגירה פנימית: פרבור המטרופולינים, הבאה לידי ביטוי על ידי הגירה של בעלי מעמד סוציו אקונומי גבוה לישובים פרבריים ו/או קהילתיים, המספקים רמת חיים גבוהה יותר; הגירה פנימית מהפריפריה, ובמיוחד מעיירות פיתוח, למטרופולינים, בעיקר של אוכלוסייה משכילה או של בעלי מעמד גבוה. זאת, על מנת לקדם את חייבם באופן אופטימלי מבחינות שונות, ולשפר את איכות חייהם. ישש לציין, כי בחלק מהמקרים, עזיבת עיירות הפיתוח נעשית לטובת ישובים קהילתיים באותו אזור בארץ, המאפשרים את שיפור איכות החיים מבלי להגר למטרופולינים השונים. הדבר נפוץ בעיקר בצפון הארץ (ברוידא ונבון, 2006).
מצבם של ערביי ישראל שונה מהמצב שמאפיין את רוב מי שמהגר בתוך מדינתו. המרכזים האורבניים של ערבי – ישראל, לטענת חלק מהחוקרים, נהרסו במהלך מלחמת השחרור, ולא השתקמו מעט. כלומר, אין לערביי ישראל אין להגר מהכפרים בהם הם חיים. יתרה מכך, מלחמת השחרור הובילה להתפצלות האוכלוסייה הערבית שחיה בארץ ישראל, ולהגירתם של רבים מהם למדינות אחרות ולאזור הגדה, בין אם כפליטים ובין אם כאזרחים שויי זכויות.
