כבר בתקופות קדומות של התרבות האנושית ניתן למצוא מקורות המצביעים על תופעה זו. במימי התנ"ך קיבל "הגר" מעמד והגנות מיוחדות, בשל הכרה בהיותו בן אדם אשר עזב את סביבתו הטבעית, משפחתו, מולדתו והגיע לארץ זרה לו ובעקבות כך נתקל בקשיי שפה ומנהגים שונים (דוד, 2011). "וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות, כג 9).
עובד זר או מהגר עבודה הוא אדם העובר למדינה אחרת, שאינו אזרח או תושב בה, על מנת למצוא פרנסה. לעתים מדובר בהגירה שבסופה התאזרחות במדינה האחרת, ולעתים זו הגירה למספר שנים מוגבל, לשם שיפור מצבו הכלכלי של העובד ושל משפחתו בארץ המוצא (שץ ואריאל 1998).
מתחילת שנות האלפיים, ניתן לומר כי מדינות רווחה מערביות מאפשרות למהגרי עבודה נגישות לשירותים סוציאליים וזכויות חברתיות, יחד עם זאת נשאלת השאלה לגבי יכולתם לממש את הזכויות ולקבל את השירותים בפועל (צבר, 2008).
מחקר זה מתמקד באחריות המשותפת של המדינות הקולטות ומדינות המקור להגן על זכויותיהם של מהגרי עבודה ובפרט סוגיית מהגרי העבודה בישראל.
המחקר הינו מחקר איכותני, שעיקרו סקירה ספרותית בדבר זכויותיהם של מהגרי העבודה בעולם ועריכת השוואה אמפירית בין מהגרי עבודה בישראל ובין מהגרי עבודה בבריטניה. ההשוואה בין שתי המדינות הללו תורמת להבנת היקף הסוגיה, שכן מדובר בשתי מדינות דמוקרטיות מודרניות בעלות מבנה משטר פרלמנטארי דומה.
