מדיניות החוץ של הודו מיום עצמאותה ועד לזמן העכשווי מבוססת על ארבע שלבים. השלב הראשון בין השנים 1947-1962 התאפיין בביסוס עצמאות הודו מול שכנותיה ובעיקר בעיצוב הגבול מול סין. הודו פיתחה מדיניות אי-התערבות במלחמה הקרה, והיא ביקשה לעמוד בעקרונות האומות המאוחדות. בשלב השני בין השנים 1962 ועד סוף המלחמה הקרה בתחילת שנות ה-90 הודו הרחיבה את כוחה הצבאי, היא גילתה אסרטיביות צבאית מול סין ופקיסטן וחשוב לא פחות היא הפכה למעצמה גרעינית אזורית. השלב השלישי בין השנים 1991 ועד סיום העשור הראשון של המילניום, המשיכה הודו להרחיב את ההרתעה הצבאית שלה אך גם הרחיבה את הקשרים הכלכליים שלה עם מדינות רבות בעולם בדגש על הידוק הקשרים עם ארה"ב – שזוהתה כמדינה הדומיננטית בעולם לאחר המלחמה הקרה.(Hall, 2016, pp. 272-273)
השלב הרביעי במדיניות החוץ של הודו החל להתפתח עם תחילת כהונתו של ראש ממשלת הודו - נרנדרה מודי (Modi, 1950-) בשנת 2014. מדיניות החוץ הכללית של מודי התרכזה בניסיון להוביל לפיתוח מואץ של הודו ולהציגה כמעצמה אזורית בעולם, תוך חיזוק הקשרים שלה עם מעצמות אחרות כמו ארה"ב, סין, רוסיה, ברזיל ומדינות אחרות. הודו החלה להגביר את שיתופי הפעולה הביטחוניים עם ארה"ב, הודו לקחה חלק בפורומים וועידות בינלאומיות כמו ועידת האקלים בפריז בשנת 2015, והרחיבה את יחסי המסחר שלה עם מדינות רבות כמו קנדה, איחוד האמירויות, עומאן, בריטניה ועוד .(Hall, 2016, pp. 280)
מבוא
1. מדיניות החוץ של הודו 1947-2010
2. יחסי החוץ של הודו תחת ראש הממשלה נרנדרה מודי 2014-2020
3. יחסי החוץ של הודו וישראל תחת ראש ממשלת נרנדרה מודי 2014-2020
סיכום ומסקנות
ביבליוגרפיה
