שאלה מס' 1
בשאלה זו אני אדון בשאלה האם מדיניות החוץ של האיחוד האירופי מונעת בראש וראשונה על ידי נורמות וערכים. התשובה היא לדעתי לא, או לכל הפחות חלקית נכונה, מהסיבה שכל ניסיון לתאר את היחסים בין ישראל והאיחוד האירופי בקונטקסט אחד יהיה טעות. היחסים בין ישראל והאיחוד האירופי מורכבים בדיוק מהסיבה הזו, משום שהם מורכבים וכוללים מספר פרספקטיבות שלעיתים קרובות מתנגשות ואפילו סותרות את עצמן. בניתוח של היחסים בין ישראל והאיחוד האירופי ניתן לדבר על שלושה היבטים: משפטי (הכולל את אותם ערכים ונורמות מדוברים), רגשי, וכלכלי. באופן כללי, החשיבות ומידת הדומיננטיות של ההיבט המשפטי בקביעת אופי היחסים בין ישראל והאיחוד האירופי משתנה בהתאם לשיקולים בהיבטים האחרים.
שאלה מס' 3
בשאלה זו אני אתייחס לטענה שהניסיון של האיחוד האירופי לקרב את ישראל לשכנותיה הוא כשלון. אני חושב שעל אף הישגים מסוימים, היוזמות השונות אכן במידה רבה נכשלו. הצלחתם של הסכמי אברהם שנחתמו בשנת 2020 בין ישראל, בחריין ואיחוד האמירויות הערביות (עם ארה"ב כמתווכת) בהם האיחוד האירופי לא היה מעורב כלל מעידה על הכשלים ביוזמות האירופאיות.
המסגרת הראשונה שיש להתייחס אלייה היא הסכמי אוסלו שנחתמו בנת 1993 בין ישראל והרשות הפלסטינית. מטרת הסכמי אוסלו הייתה לייצר מסגרת למו"מ שבהדרגה יוביל לעזיבה של ישראל את שטחי עזה והגדה במקביל לבנייה וחיזוק הרשות והמוסדות שלה.
