משאנו עוסקים סוגיית היחסים הבינלאומיים, הרי שאנו עוסקים הן בחקר מדיניות החוץ אותה מנהלות מדינות, והן בניתוחן של סוגיות בינלאומיות, כגון יחסי התלות והגומלין אשר מתקיימים בין מדינות לבין ממשלים שונים בעולמנו. נוכחותה של יבשת אפריקה על בימת הפוליטיקה העולמית היא אינה בגדר חדשה מרעישה וייחודית למאה ה-20. החל מתקופת העת העתיקה ועד שלהי המאה ה-19, התקיימו קשרי כלכלה ומסחר משגשגים, עם גורמים השוכנים מחוץ ליבשת אפריקה. קשרי המסחר הללו באו לכדי ביטוי בין היתר בצמיחתן של קהיליות אפריקניות באירופה, אמריקה ואסיה. בסיומו של המשטר הקולוניאלי הפכה חבשת אפריקה למושאם של היחסים הבינלאומיים, כאשר אפריקה מתפקדת כיבשת לוויין של מעצמות מערכיות, כגון אנגליה, צרפת ועוד. דרום אפריקה היא מדינה שונה וייחודית בנופה של אפריקה, מאחר ודרום אפריקה החלה כמושבה קולוניאלית הולנדית, שמאוחר יותר הפכה למושבה בריטית, כאשר הלבנים שמהווים את המיעוט שולטים במדינה, בעוד שמרובה של המדינה המכילה רוב שחור, נשללו זכויות אשר להם היו זכאים הלבנים בדרום אפריקה. בעבודה זאת בחרתי לעסוק בדרום אפריקה ויחסי החוץ שלה עם ישראל החל משנת 1948, ועד ימינו. דרום אפריקה מהווה את אחת מן המדינות החשובות והמובילות ביבשת אפריקה; כלכלת דרום אפריקה היא הגדולה ביותר ביבשת אפריקה. דרום אפריקה עתירה באוצרות טבע רבים, בעלת תשתית כלכלית ענפה ומפותחת, כמו גם קיימים בה מרבצים של יהלומים, זהב, פחם ופלטינה, כאשר באופן טבעי מהווים את ענפי הייצוא העיקריים שלה (נויברגר, 2011).
